בהפטרת השבת האחרונה, ישעיהו מתאר באופן חסר רחמים את מצב ההידרדרות המוסרית של יהודה וירושלים בזמנו, ובמקביל מנבא על האסון העומד להתרגש עליהן באופן בלתי נמנע. אלמלא יתקנו את מעשיהם. מה זה יתקנו את מעשיהם?
כאן הנקודה: הקשר בין המוסר לחוק.
ההצעה של התורה היא לאחד בין המוסר לחוק כלומר המוסר הוא הוא החוק. זה לא חידוש רק של התורה אלא קיים גם אצל אנשים טובים בעמים אחרים אבל החידוש שניתן בסיני הוא שעל פי תפיסה כזו צריך לעצב את החברה והלאום כולו.
ישעיהו למעשה אומר, במילים שלנו, שרק תפיסת העולם המאחדת את החוק והמוסר כמו בברית התורה, יכולה להבטיח הצדקת קיום לעיר ירושלים ולמקדש. אך כשאין זה המקרה, פולחן דתי, אמיתי ככל שיהיה, אינו יכול להבטיח זאת. כדאי לשמוע מה היה לאיש הזה - ישעיהו לומר לפני 2700 שנים, לפיו אותם אנשים האחראים על החוק הם הראשונים העומדים למשפט אלוהי על המצב המוסרי של ירושלים.
לא סתם ישעיהו בוחר לסיים את נבואתו הזו במילים האלה: "וְאָשִׁיבָה שֹׁפְטַיִךְ כְּבָרִאשֹׁנָה, וְיֹעֲצַיִךְ כְּבַתְּחִלָּה; אַחֲרֵי-כֵן, יִקָּרֵא לָךְ עִיר הַצֶּדֶק-קִרְיָה, נֶאֱמָנָה. צִיּוֹן, בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה; וְשָׁבֶיהָ, בִּצְדָקָה."
ולסיום סיפור: האם מניטו היה בעד עליה להר הבית? סיפר לי תלמיד גדול של מניטו שבשנת 1976, פרשת תרומה, בבית המדרש מעיינות, אחרי שיעורו על הרש"י הראשון הפרשה, הודיע הרב אשכנזי שמחר עולים להר הבית. במוצ"ש מאוחר התקשר להודיע שזה מבוטל.
שנזכה בקרוב לחגוג את תשעה באב בבית המקדש בנוי בהר הבית
