שונות רלוונטית

לכל כלל יש יוצא מן הכלל אך מסגרת לוחמת אינה נשענת על היוצא מן הכלל אלא על עבודת הצוות ותפקודו בשעת מבחן באפקטיביות ויעילות.

אל"ם (מיל') טל בראון , י"ג באב תש"פ

לוחמות בצה"ל
לוחמות בצה"ל
צילום: אביר סולטן, פלאש 90

פרופ' יגיל לוי ודר' זאב לרר, ידידי בית המשפט העליון (להלן ה"מומחים"), הגישו לאחרונה חוות דעת מקצועית מטעמם בנוגע לעתירת הנערות המעוניינות לשרת כלוחמות בחטיבות וביחידות החי"ר המובחרות, לקראת הדיון בבג"ץ בעוד כשבועיים.

במאמרי זה אבקר את חוות דעתם תוך מיקוד במונח "שונות רלוונטית" בין המינים, המגובה באמירות בית המשפט העליון, במחקרים מדעיים וניסיון מצטבר רב שנים, ממנו מתעלם לכאורה צמד המומחים. אציין את ההשפעות האפשריות על כושרו ועוצמתו של צה"ל בסדיר ובמילואים, אדון במשמעויות על הביטחון הלאומי של מדינת ישראל ואבחן באם דרישתם עולה בקנה אחד עם עקרונות האפקטיביות, היעילות והרלוונטיות המבצעית, להן נדרש צה"ל בהתמודדותו עם מאפייני השטח והאויב במחוזותינו, בהם ערך הניצחון והבטחת קיומה של המדינה הינם ראשונים במעלה.

שונות רלוונטית

הפילוסוף היווני אריסטו טען כי יש לתת יחס שווה לשווים ויחס שונה לשונים, זאת בהתאם לשוני ביניהם. משמע: בכל סוגיה שעל הפרק נדרש לבדוק אם בני האדם שווים זה לזה או שונים זה מזה לגבי אותו עניין ותפקוד פונקציונאלי, ולאור זאת לפעול.

הרי ישנם גברים ונשים מבוגרים וצעירים, בריאים או חולים ומוגבלים, שישמחו לקבל הקלות והטבות ללא כל קשר למגדר, אלא למצבם המוגדר שמאפשר או מכתיב יחס מובחן. אמרה המיוחסת לאלברט איינשטיין מבארת כוונה זו היטב: "כל האנשים מוצלחים. אבל אם ימדדו הצלחה של דג לפי יכולתו לטפס על עץ-הוא יחשוב שהוא כישלון".

המחוקק במדינת ישראל, להבדיל מהמומחים, הכיר בכך שקיימת שונות רלוואנטית בין המינים לעניין שירותם הצבאי. שונות לה השפעה על מאפייני השירות בצבא, ככתוב בחוק שירות בטחון [נוסח משולב], תשמ"ו-1986 בסעיפים 15- 16 המצביעים על משך שירות שונה, תוך התייחסות לנושא השוויון בסעיף 16א(ב) ככתוב: "לא יראו פגיעה בזכותה של יוצא צבא אשה למלא תפקיד כלשהו, אם הדבר מתחייב ממהותו ומאופיו של התפקיד".

בית המשפט עמד על שורש ההבדל בין הפליה פסולה לבין הבחנה כשרה בדבריו של השופט אגרנט בד"נ 10/69 בורונובסקי נ' הרבנים הראשיים לישראל: "עקרון השוויון, אשר אינו אלא הצד השני של מטבע ההפליה ואשר המשפט של כל מדינה דמוקרטית שואף, מטעמים של צדק והגינות, להמחישו, משמעותו, כי יש להתייחס, לצורך המטרה הנדונה, יחס שווה אל בני אדם, אשר לא קיימים ביניהם הבדלים של ממש, שהם רלוונטיים לאותה מטרה. אם אין מתייחסים אליהם יחס שווה, כי אז לפנינו הפליה. לעומת זאת, אם ההבדל או ההבדלים בין אנשים שונים הינם רלוונטיים למטרה הנדונה, אזי תהיה זו הבחנה מותרת, אם מתייחסים אליהם, לצורך אותה מטרה, יחס שונה, ובלבד שההבדלים ההם מצדיקים זאת".

המומחים עושים שימוש בבג"ץ המכונן של אליס מילר למטרותיהם, תוך התעלמות מדברי השופטים שאינם תואמים את צרכיהם ועל כן מן הראוי להעמיד את הדברים על דיוקם.

בבג"ץ 4541/94 - אליס מילר נ' שר הביטחון, כתב השופט מצא: "...כתנאי להשגתו של שוויון מהותי חובה לקבוע, שאת עצם ומידת הרלוואנציה של השונות יש לבחון, בכל מקרה נתון, בשים-לב למטרה הפרטיקולארית שלשם השגתה מיושמת ההבחנה. לאמור: הזיקה הנדרשת בין התכונות המיוחדות, המצויות באחד ואינן מצויות בזולתו, ולבין המטרה שלשם השגתה מותר להעדיף את הראשון על פני השני, חייבת להיות ישירה וקונקרטית".

עוד כתב השופט מצא כי: "אין משמעות הדבר, כי השונות בין המינים לעולם אינה רלוואנטית לעניין התאמתה של חיילת למילוי תפקיד מסוים. גם לדידי, אפשר בהחלט שחיילת תיפסל, בגלל מינה, למילוי תפקידים כאלה ואחרים, אך פסילה מטעם זה הינה מותרת רק מקום בו מינה של המועמדת יוצר שוני אשר הינו רלוואנטי למילויו של התפקיד המסוים".

בהשלכה לעניינו, השופט מצא טוען למעשה כי אין להתעלם מהשונות בין המינים, הרלוונטית והמשפיעה באופן מעשי- פונקציונאלי על תפקודם ויכולתם לעמוד במשימה המוגדרת, בה אין "הנחות", "הקלות" או "התאמות". אין השופט קובע את הסף הנדרש ואין הוא מתייחס למדד או תחום מסוים, שמטבע הדברים נקבעים על ידי קציני הצבא המקצועיים, כי אם קובע שפסילה מטעם מגדרי מותרת בנסיבות מסוימות.

בהמשך פסק הדין התייחס גם השופט קדמי לדבר וכתב: "אין מקום לדבר על "הפליה" פסולה, במקום ש"הבחירה" בין שווים נעוצה בצרכים חיוניים של הביטחון הלאומי. שוני הנעוץ בצרכים אלה - כאשר מדובר , כמובן, בצרכים אמתיים - לא זו בלבד שאינו מצביע על "הפלייה", אלא שיש בו ביטוי ל"שוויון" הדרישה, המוצגת לכל אחד מאתנו לתרום את שבכוחו לתרום לביטחון הלאום".

בתוך צרכי הביטחון הלאומי יש להדגיש לעניינו את סוגיית שירות המילואים בו נדרשים לוחמים לשרת במסגרת חטיבות הלוחמים עד גיל 40 בקירוב. האם דרישה זו רלוונטית לנשים? האם יש מסגרת שיכולה להסתמך על מאסת לוחמות כשירות עד לגיל זה?

מיצוי מיטבי של יכולות יחידות מסוימות יש בו גם כדי לתרום לביטחון הלאומי, שעה שמאפשר הוא לנתב יחידות ליעוד העונה על הצורך המבצעי המהותי באופן שימקסם את היכולות של הפרט והמסגרת כאחד. משום כך אין פסול לכאורה בכך שלוחמות ישרתו בהגנת גבולות בעת שלוחמים יחצו גבולות.

האם יש משמעות והשלכות לביטחון הלאומי של מדינת ישראל כתוצאה מנפילה בשבי של לוחמות, בהיקף המוכר ממלחמות או מבצעים ממושכים, והצורך לבצע חילופי שבויים או כניעה לדרישות אלו ואחרות? האם אישה הייתה יושבת בשבי החמאס בעזה חמש שנים תמימות בטרם תשוחרר בעסקת חליפין בעבור אלפי מרצחים?

האם יש משמעות לביטחון, לחוסן ולאחדות העם כמרכיב בביטחון הלאומי, עת נוגע הדבר בשילוב אוכלוסיות המשרתות שירות משמעותי לא פחות בסדיר ובמילואים, שימנעו מלהתגייס ליחידות לוחמות מעורבות בקו הראשון, כדוגמת: חובשי הכיפות, דרוזים, בדואים ואחרים?

האם יש משמעות לביטחון הלאומי כתוצאה מהנמכת סף הדרישות הפיזיות והתאמתו לנשים, כפי שמציגים המומחים, על הכשירות המבצעית של יחידות לוחמות בסדיר ובמילואים, לביצוע משימותיהן בהצלחה, בהיקף הכוחות הנדרש וללא סיכון מיותר ללוחמים? המשמעות לדוגמא, עלולה להיות פגיעה במצבות הלוחמים ביחידות המילואים, שהרי לוחמות שיתפסו את מקומם של לוחמים בסדיר ולא ישרתו שירות מילואים ארוך טווח- יותירו פערי איוש ופגיעה באורגניות וכשירות הצוותים. שאלו את עצמכם האם לוחמים בסדיר ובמילואים לא יסתכנו יתר על המידה בכדי לחוס על עמיתותיהן באימונים ובלחימה?

השופטת שטרסברג-כהן התעמקה בסוגית השונות הרלוונטית וכתבה בפסק הדין כך: "כמו בכל סיווג לקבוצות, אין שתי קבוצות יכולות להתאים לכל קשת המקרים שבין שני הקצוות. ישנם מקרים הנופלים באופן ברור לגדר אחת הקבוצות וניתן לקבוע בנקל אם קיימת הפליה אם לאו. לעומת זאת קיימים מקרים ששיוכם לאחת משתי הקטיגוריות איננו מובן מאליו ואיננו מספיק. מקרים אלה מצריכים סיווג משנה. נראה לי, כי את קבוצת המקרים בהם השונות היא רלוונטית, יש לחלק לשתי קבוצות משנה: האחת, קבוצה בה השונות הרלוונטית איננה ניתנת או איננה ראויה לנטרול; והשנייה, קבוצה בה השונות הרלוונטית ניתנת וראויה לנטרול כדי להשיג שוויון".

השופטת מבהירה את דבריה באמצעות מספר דוגמאות, מהן ניתן ללמוד ולהשליך על עניינינו: "אם יקבע - לדוגמא - שלתפקיד מסוים אין מקבלים שחומי עור או כחולי עיניים כאשר לצבע העור או העיניים אין קשר לתפקיד, יהיה ברור בעליל שמדובר בשונות בלתי רלוונטית היוצרת הפליה פסולה. כך לגבי כל הבחנה שרירותית על רקע שונות בשל גזע, דת, מין וכיוצ"ב, כשהבחנה זו היא שרירותית ובלתי עניינית. אם לעומת זאת דורש תפקיד מסוים אנשים גבוהים או אנשים בעלי השכלה אקדמאית או אנשים בעלי רמת בריאות גבוהה, לא תהא זו הפליה פסולה אם לא יתקבלו לאותם תפקידים אנשים נמוכים, אנשים ללא השכלה, או אנשים בעלי רמת בריאות ירודה. אם הדרך לתפקיד מסוים הייתה חסומה בפני נשים והיא תפתח בפניהן בין בפסיקה בין בחקיקה גם אם ניסיונן נופל מאלה של גברים וכשוריהן נופלים מאלה של הגברים המתמודדים על אותו תפקיד, תהיה בכך משום העדפה מתקנת".

שילוב לוחמות ביחידות החי"ר המובחרות מצריך יכולות גופניות המאפיינות גברים בעיקר. מחקרים פיזיולוגיים רבים שנעשו לאורך שנים על ידי גופים ומוסדות שונים, כולל בצה"ל ובצבאות זרים, מצביעים על הבדלים משמעותיים בפיזיולוגיה המשפיעים ישירות על כושרן המבצעי של רוב הבנות להתמודד עם אתגרי השירות והמאמץ המתמשך כלוחמות ביחידות מעין אלו לאורך זמן. די כי אציין את הפער המוחלט בין גברים לנשים הן בגיל גיוס ולאחריו, בכל הנוגע לממוצעי גבהים, משקלים, אחוזי שומן, מסת שריר, מבנה שלד ועוד.

מוסיפה השופטת בהתייחסותה דוגמאות נוספות: "מה הדין כאשר הכישורים שווים, אלא שקיימת שונות והשונות היא אמנם רלוונטית אבל היא ניתנת וראויה לנטרול כדי להשיג שוויון? אם - לדוגמא - יבקש נכה על כיסא גלגלים להתקבל לעבודה במוסד ציבורי כשכשוריו עונים על דרישות התפקיד אלא שהגישה למשרד היא באמצעות מדרגות; המוגבלות בנתונים הפיסיים הבסיסיים המאפשרים גישה למקום העבודה, יוצרת שונות רלוונטית, אלא שהיא ניתנת לנטרול במחיר סביר וראויה היא לתיקון כדי להשיג שוויון הזדמנויות.

לפיכך נדרוש השקעת משאבים על מנת לנטרל את השונות ולתקנה באמצעות מעלית או בדרך אחרת שתאפשר לנכה להגיע לאותו משרד. נראה לי, איפוא, כי שונות הגורמת לקשיים ענייניים ואמיתיים ביישום ערך השוויון, כגון קשיים פיסיים כלכליים, לוגיסטיים וכיו"ב, היא שונות רלוונטית. אף על פי כן, באותם מקרים בהם היא ניתנת לנטרול במחיר סביר, ראוי לתקנה ולנטרלה על-מנת להשיג שוויון". כך לדוגמא, הרחיק הצבא לכת והנמיך את גובה הקיר במסלול המכשולים או אפשר שימוש בדרגש לנשים בלבד. האם הן יסחבו דרגש עמן בשדה הקרב או שגבר יסחוב זאת עבורן?

המומחים בחוות דעתם טענו כי השונות הרלוונטית אינה רלוונטית לכאורה, משום שמי שקבע את הסף היו גברים ועל כן יש לבחון, וככל הנראה והמשתמע מדבריהם- להוריד את הסף על מנת שנשים יוכלו להתמודד בהצלחה עם האתגרים המותאמים ליכולתן.

כאמור, מתעלמים הם מהמצב בשטח, לפיו נבנו האימונים ונקבעו המדדים לאור ניסיון קרבי ומבצעי של צה"ל כמו גם צבאות זרים מחד, בהתאמה למאפייני האיום על מדינת ישראל שבעיקרו הינו שטחים סגורים ואויב גברי בטווחי חיכוך קרובים. האם יש בר דעת שרואה לנכון להוריד את הסף רק בשם מתן האפשרות לשוויון ובכך להוריד את הכשירות המבצעית של כלל יחידות הצבא, לפגוע במוכנותן ללחימה ובכושר הלוחמים להתמודד עם אתגרים ממשיים בשדה הקרב?! ומה לגבי אמצעי הלחימה שרובם ככולם תואמים את נתוני הגבר הממוצע? האם כעת יש לחשוב על פיתוח נשק נשי?

השופטת שטרסברג –כהן מוסיפה וטוענת: "בהתנגשות בין ערך השוויון לבין ערך בטחון המדינה כפועל יוצא מצורכי הצבא, ניתן לראות את בטחון המדינה כערך עדיף ובעל מעמד גבוה ממעמדו של ערך השוויון על אף חשיבותו של האחרון. אלא שבטחון המדינה איננו מילת קסם ועדיפותו אינה קמה בכל מקרה ובכל נסיבות שהן ואינה שווה בכל רמה של בטחון ושל פגיעה בו. נוסחת האיזון בין ערכים מתנגשים שאינם שווי מעמד, איננה אחידה והיא נעה מן הקל אל הכבד בהתאם למעמד הערכים וליחס ביניהם. יש ודי בכך שקיימת אפשרות סבירה לפגיעה ממשית בערך העדיף, ויש ונדרשת ודאות קרובה וסכנה של ממש לפגיעה. בענייננו גובר הערך הגבוה (צרכי הצבא והביטחון) על הערך הנמוך יותר (השוויון), רק אם קיימת ודאות קרובה לפגיעה ממשית ולנזק ממשי לביטחון המדינה".

לדידם של המומחים, כמשתמע מטענותיהם לכאורה, ערך השוויון הינו הערך הראשון במעלה, הגובר על בטחון המדינה ועל ערך הניצחון. מתעלמים הם לחלוטין מכך שערך השוויון אינו מוזכר במסמך רוח צה"ל וערכיו, אינו ערך גורף במדינת ישראל אלא ערך מובחן, שלא בכדי נכתב במסגרת חוקים רגילים ולא מפורשות בחוקי היסוד.

תימוכין לטענה זו שמעתי במו אוזניי מנשיא בית המשפט העליון לשעבר, השופט אהרון ברק, המופיעים גם בהמשך פסק הדין בעניינה של מילר, בדברי השופטת דורנר: "ההיסטוריה החקיקתית של חוק-היסוד מלמדת, כי ההימנעות מלעגן בו את עקרון השוויון הכללי הייתה מכוונת. בדיון בכנסת בהצעת חוק-היסוד, טענו חברי הכנסת שולמית אלוני ומשה שחל כנגד אי ההכללה בחוק היסוד של סעיף בדבר הזכות לשוויון. בתשובתו לטענות אלה אמר מציע חוק-היסוד, חבר הכנסת אמנון רובינשטיין, את הדברים הבאים: "אין כאן סעיף שוויון כללי. נכון, מכיוון שסעיף השוויון הכללי הזה היה אבן הנגף, המכשלה שבגללה אי אפשר לקבל את הצעת החוק הכוללנית".

לפיכך, אמליץ למומחים שיפעלו תחילה במסדרונות בית המשפט העליון לחייב את הצבא לממש את "ערך השוויון" באופן גורף בהיבטים שככל הנראה אינם במחלוקת כאורך שירות שווה לנושאי אותו תפקיד. מוטב כי יפעלו מול המחוקק במסדרונות הכנסת תחילה, יבחנו כיצד ניתן לשלב נשים בקבוצות כדורסל או כדורגל במחילה, או שמא חוששים הם מתגובת אוהדי בית"ר ירושלים וארגון "לה –פמיליה"?

בדברי השופטת ניתן למצוא גם את המענה שנתן צה"ל לאותן נשים שחפצו לשרת כלוחמות: "...כאשר נפגעת זכות יסוד, יש לדרוש שהפגיעה תהיה במידה הראויה שאינה עולה על הנדרש - דרישה זו משקפת את היחס הראוי בין האמצעי לבין המטרה". משמע- ישנה מידתיות רבה בעצם העובדה שצה"ל קבע שלוחמות ישרתו במסגרות קרביות מסוימות, כדוגמת מערך הגנת הגבולות, יחידות בחיל התותחנים, גדודי חילוץ והצלה, הגנה אווירית ועוד, המבצעות תעסוקות מבצעיות ושומרות על גבולות המדינה.

בפסק הדין של אליס מילר עלה הטיעון הכלכלי שנידחה על הסף. הטיעון נגע בעלות הכשרה ושמירת כשירותה של טייסת מבצעית, עם זאת אין להתעלם מדברי השופט צבי טל, שהיה בדעת מיעוט, שלהן השלכות לענייננו: "המציאות היא שתקציב הביטחון הוא סופי ומוגבל. במסגרת המוגבלת של התקציב, כל הוצאה אדירה לטובת ערך השוויון, בהכרח באה על חשבון צרכים חיוניים אחרים של הביטחון. בטחון החיים, גם הוא ערך מערכי היסוד (סעיף 4 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו), ובתור שכזה בכוחו לגבור על ערך השוויון... ואם תאמר שאין ערך השוויון יכול להידחות מפני ערך אחר, חשוב ככל שיהיה, נמצאנו "הופכים את היוצרות", ומבטלים את תורת השונות הרלבנטית. הרי בכל מקרה של שונות רלבנטית ניתן לומר, שהשונות חדלה להיות רלבנטית מפני ששמנו לנו למטרה להשיג ערך של שוויון, שבהשוואה אליו אין עוד חשיבותו לשונות".

מוסיף השופט טל: "התכנון הצבאי טוען שקשה מאד לתכנן יחידות שחלק מיחידיהן עלול להיות מנוטרל בזמנים שונים ולפרקי זמן שונים עקב נישואין, הריון ולידה. זהו שיקול חשוב, ועיקרי. גם ביחידות המורכבות מגברים, יש להביא בחשבון התכנון, תקופות של אי-כושר זמני (מחלה, שהות בחו"ל). אבל עם שיבוצן של נשים ביחידות אלה יש להביא בחשבון - במהלך שירותן הקצר בלאו הכי - אי כושר לתקופות ממושכות עקב הריון ולידה".

השופט טל נסמך בדבריו על "נספח מש/3 לתצהיר התשובה, הוא דו"ח הוועדה הנשיאותית לעניין שיבוץ נשים בכוחות המזויינים שהוגש לנשיא ארצות הברית. על פי דו"ח זה, משך הזמן שבו נבצר לשבץ נשים לכוננות ופריסות מבצעיות עקב גורמים שונים, לרבות הריון ולידה, גדול פי ארבעה ממשך הזמן שבו נבצר לשבץ גברים למשימות כאלה".

האין אמירה מעין זו אמורה להבהיר את המשמעות בעבור עיקר כוחו של הצבא המצוי בחטיבות הלוחמים במילואים?! ניסיון לבטל טיעונים אלו הינו ניסיון לפגוע בעיקר עוצמתו של צה"ל ביום פקודה.

השופטת דורנר טוענת בפסק הדין את הידוע לרוב בני האנוש מאז ראשית האנושות: "נשים שונות מגברים. בדרך-כלל כוחן הפיזי פחות מכוחם. הן מוגבלות בכורח הפונקציות הטבעיות שלהן - הריון, לידה והנקה. הבדלים אלה הם שהיו, כנראה, ביסוד חלוקת התפקידים בין המינים בחברה האנושית הקדומה, שהולידה את המשפחה הפטריארכלית. הגבר, שהיה גם חזק יותר וגם חופשי ממגבלות הכרוכות בלידה, הופקד על הספקת המזון ועל ההגנה על המשפחה. חלוקת תפקידים זו נותרה על כנה גם כאשר לנוכח ההתפתחות הכלכלית והטכנולוגית לא נותר לה יסוד אובייקטיבי".

אמנם בחיינו במאה ה-21 אירעו התפתחויות טכנולוגיות ניכרות, המאפשרות להתגבר על חסמים פיזיולוגיים ואחרים, אך למרות המחשבה ששדה הקרב הפך לדבר קל, פשוט ונעים יותר להתמודדות, צר לי לאכזב- לא כך הדבר במזרח התיכון. אמנם אמצעי לחימה מתקדמים, משוכללים וטכנולוגיים אפשרו לשלב נשים במערכים שונים שבהן היכולת הפיזית אינה נדרשת ברמת עצימות גבוהה כבעבר, אך בעולמות החי"ר בעיקר, נותרה "הפיזיות" נדבך ומדד מרכזי ליכולתו של לוחם לפעול באפקטיביות וביעילות, לשרוד בתנאי המערכה ולנצח את אויביו. צר לי לאכזב את חסידי התאוריה שהמלחמות מוכרעות כיום בלחיצת כפתור מרחוק, משום שגם היום נדרשים הלוחמים לחתור למגע פיזי, אגרסיבי וקטלני עם האויב, שכאמור רובו ככולו גברי ואכזרי ב"מזרח התיכון החדש".

בהתייחסה לחוק היסוד כבוד האדם וחרותו, בו כאמור אין אזכור לערך השוויון באופן גורף, מציינת השופטת דורנר כי: "... תכלית חוק-היסוד היא להגן על האדם מפני השפלה. השפלתו של אדם פוגעת בכבודו. אין דרך סבירה לפרש את הזכות לכבוד, כאמור בחוק-היסוד, כך שהשפלתו של אדם לא תיחשב כפוגעת בזכות. אכן, לא כל פגיעה בשוויון עולה כדי השפלה, ועל-כן לא כל פגיעה בשוויון פוגעת בזכות לכבוד. דעתי היא איפוא כי חוק-היסוד מגן מפני פגיעה בעקרון השוויון כאשר הפגיעה גורמת להשפלה, כלומר לפגיעה בכבוד האדם באשר הוא אדם. וכך הוא כאשר אישה מופלית לרעה בשל מינה. לשיטתי, כאמור, הפלייתו של אדם לרעה מחמת השתייכותו הקבוצתית, ובענייננו הפליה לרעה של אישה, פוגעת בזכות לכבוד. ואולם, ככל זכות, גם הזכות לכבוד (לרבות איסור ההפליה הקבוצתית הנגזר ממנה) אינה זכות מוחלטת אלא יחסית, ויש לאזן בינה לבין ערכים ואינטרסים לגיטימיים אחרים. על-כן, במקרים מיוחדים עשויה פגיעה בזכות האישה לשוויון להיות מוצדקת אם היא עומדת באמות-מידה המשקפות את האיזון הראוי בין זכות זו לבין ערכים ואינטרסים לגיטימיים אחרים".

אמליץ לפיכך לצמד החוקרים הגברים, שלא להיפגע יתר על המידה מהחלתו של עקרון השונות הרלוונטית על הנשים, שאותן הם לכאורה מייצגים.

טענות ומניעים אחרים

החוקרים מציינים כמעט בראשית דבריהם כי: "ראש וראשונה לאבחנות הבלתי חוקיות היא ההדרה הקטגורית של נשים... זוהי הדרה חמורה במיוחד שכן היא מונעת מנשים את הזכות להוכיח עצמן כראויות להשתייך לליבה היוקרתית והחשובה ביותר של הצבא, ולהפיק את התגמולים והתועלת האזרחית המשמעותיים הנובעת מכך... להדרה זו מצטרפת הדרה כמעט מוחלטת ממערך לחימת החוד של צה"ל, מערך תפקידי הלחימה אשר הצבא עצמו מגדיר כחשובים ומתגמלים במיוחד. נשים ממוצבות ככח אדם סוג ב' בצבא, הרחק מהליבות היוקרתיות והמתגמלות שלו".

החוקרים חוזרים ומעלים טיעון תועלתני- אישי זה ואינם מתייחסים בראש ובראשונה למידת התרומה והפונקציונאליות למערכה, לצבא ולמדינה. מניע אגואיסטי במלוא מובן המילה.

כותבים החוקרים: "נשים כקבוצה חברתית משלמות את מחירה של מדיניות האפליה המוסדית של הצבא גם בכך שזוכות ליוקרה ותגמול נמוכים יותר על שירותן הצבאי, ואינן יכולות להמירו לערך אזרחי, כפי שעושים קבוצות רחבות של גברים ששירתו בתפקידי הליבה היוקרתיים של הצבא".

זוהי טענה מגוחכת למדיי בהתחשב בכך שברוב היחידות היוקרתיות שמתגמלות היטב גם באזרחות, ישנו אחוז ניכר של בנות איכותיות, העושות מלאכת קודש בתפקידים רגישים ומכובדים באגף המודיעין, בתקשוב ובסייבר, לדוגמא. עוד אציין כי חיילות המשרתות בתפקיד בו משרתים גם גברים, נכנסות לקבע לאחר שנתיים מיום גיוסן, בעוד גבר יכנס לקבע רק בתום שנתיים ושמונה חודשים. ישנו כאן פער של שמונה חודשי שירות, משכורת, תנאים סוציאליים, אפשרויות קידום, קבלת דרגה ועוד, הנמנעות מגברים בשם הפליה מגדרית בוטה ולא ברורה, ממנה מתעלם צמד החוקרים.

מלבד זאת, נחסך מנשים רבות הסבל מטיפולים ונכויות שילוו אותן במהלך חייהן, גם אם יש בצד הנכות תגמול חומרי, רק משום הערך של שוויון מגדרי חסר פשרות. אין מדובר בקלישאות, דוגמאות לדבר ניתן למצוא גם בצבא הבריטי בו לאחרונה זכו לוחמות לפיצוי משמעותי.

ניסיונם של החוקרים לשוות לדבריהם נופך סוציולוגי, נעדר התייחסות ראויה לדינאמיקה החברתית הנוצרת במסגרות לוחמות, שלהן השלכות על חדות, ערנות ולכידות הכוח בסדיר ובמילואים, מתוקף ההבנה ש"לא עושים הנחות" או "באים לקראת הבנות" ולא נדרשים להסתכן משום יכולות פיזיות פחותות.

אין להתעלם אף מהמתח המיני המובנה הקיים בין גברים לנשים, על אחת כמה וכמה בבסיסים סגורים וביחידות לוחמות, בהן החיכוך הפיזי רב וממושך מתוקף מאפייני השירות והדרישות המבצעיות. התעלמות או זלזול בדבר ופטירת הנושא בצמד המילים "אחריות מפקדים" או בקריאה לגברים לשלוט בעצמם בלבד, הינו עיוורון כללי הגובל בניתוק מהמציאות, האין מכירים החוקרים נשים הנמשכות לגברים שלצידן?
המתח המיני עלול להשפיע על המשמעת והמורל ביחידה לוחמת סגורה, בה ממילא רמת האינטימיות בין הפרטים גבוהה.

יכול הוא לגלוש מהפרת יחסי מרות ויחסים אסורים בפלוגה לכדי הטרדות מיניות ואפילו תקיפה. מחקרי צבא ארה"ב העדכניים מוכיחים זאת באופן מובהק, רק בארץ יש מי שמתעלם מבחירה מעצם קיומה של התופעה בדרגים זוטרים וביחידות מעורבות, בעוד שרוב תשומת הלב מופנית למפקדים בכירים אליהם הדברים נוגעים. החוקרים מציינים את פקודת השירות המשותף ובוחרים להדגיש כי זו נועדה בפרט לחייל הדתי. לדעתי, זוהי צרות עין והכפשה, שהרי גם לבניי ובנותיי, כמו לכלל המשרתים, היא נועדה ומי כמוני חפץ בה.

כותבים החוקרים בתגובה לטענה שכביכול "בצה"ל משרתות אלפי לוחמות", כי "רובן המכריע משרתות בדרג ב' וג' של מערך הלחימה, לפי הגדרת הצבא, לרוב במערך הגנת הגבולות, בתפקידים רוטיניים ושוחקים, והרחק מהדרג המסתער ויחידות העילית. רובן המכריע כלל אינן מיועדות להשתתף במלחמה אם חלילה תפרוץ, ולפגוש את האויב". דברי החוקרים עלולים לגרום נזק אדיר לאותן לוחמות מסורות המשרתות באותם מערכים, שעה שמפחיתים הם מכבודן, ערכן ותדמיתן בקרב הציבור הכללי ובפני בית המשפט.

בדיוק ההפך ממה שמנסים הם ליצור עם קידום האג'נדה של לוחמות החוד. שנית, יועילו לבדוק החוקרים האם גדודי הגנת הגבולות ופיקוד העורף, המבצעים תעסוקה מבצעית באיו"ש ולאורך גבולות המדינה, לא עוצרים מחבלים או מתמודדים עם אתגרים משמעותיים? מי מהם קבע מה תהיה אופייה של המלחמה הבאה ומדוע זה לא יתרמו הם בגזרות בהן ימוצו כישוריהן באופן המיטבי, נוכח התמודדות רב זירתית? אסיים ואומר כחי"רניק לשעבר שגם שמירות במוצב, בט"שית על הגדר ואבטחת ציר- זו משימה רוטינית ושוחקת, אך כזו המבטיחה את בטחונה של המדינה, גם כשגולני והצנחנים אותה מבצעים.

החוקרים מתייחסים לסוגיית "הפיילוט" בזלזול לכאורה, מתעלמים הם מניסיונם של צבאות זרים מחד ומהעובדות הידועות שנוגעות להבדל בין גברים לנשים מאידך, משל יש "לאפס שעונים" ולהתעלם מהמדע, הידע והניסיון המצטבר משום האבולוציה האנושית שהתפתחה. הרי לאורך שנים, בצבאות שונים הוכח כי ביצועי נשים בזירת הספורט ובזירת הקרב פחותה משל גברים. היעלה על דעתם לשלב נשים בכל קבוצות הכדורסל מבלי לבחון תחילה את ההשפעות על ביצועי הקבוצה, לכידותה ויכולתה לנצח את יריבתה.

החוקרים טוענים כי "את המדדים להצלחה או כישלון במבחן קובעים גברים, קציני צבא. פרקטיקת הפיילוט היא במידה רבה מיזוגנית משום שמבוססת על דעות קדומות וסטראוטיפיות על נשים כקטגוריה חברתית (אחרת לא היה צורך 'לבחון')...יתר על כן, גם לשילוב נשים בקורס טייס לא קדם פיילוט אלא הוא בוצע מכוח פסיקת בג"ץ".

החוקרים שוב מתעלמים מעצם העובדה שצבאות מבוססים על גברים הנלחמים זה בזה ופחות בנשים. מתעלמים הם מניסיון קרבי עתיר שנים של צבאות רבים במקומות שונים, מנותקים הם לכאורה מההוויה בה צה"ל פועל בכל זירת לחימה. כמי שכתב והיה מעורב בכתיבת ספרי כשירויות ומדדים, מבטיח אני כי את התוכן קבענו אל מול הצרכים המבצעיים ולא אל מול ערכי השוויון ואחוות המינים. ביחס לפיילוט שילוב נשים בחיל האוויר- אעמיד את החוקרים על טעותם שהרי בית המשפט קבע כי על חיל האוויר לבצע פיילוט ולא קבע כי נשים ישולבו אוטומטית בחיל האוויר וכראיה כך כתב השופט מצא בסוף פסיקתו: "... בכך יפתח חיל האוויר במהלך ניסויי שאת כל יתר פרטיו ודקדוקיו חזקה עליו שיקבע במקצועיות ובהגינות, תוך התחשבות בצורכי ההיערכות והכוננות מחד ובאמות המידה הדרושות להסקת מסקנות נאותות מן הניסוי מאידך". מה החלופה שמציעים צמד החוקרים המלומדים, האם ברשותם שיטה טובה יותר מאשר להיסמך על ניסיונם עתיר השנים של אותם גברים, מפקדים לוחמים, בעלי פרקטיקה מיזוגנית לכאורה? האם רוצים הם להפריט את הגדרת המדדים מהצבא?

החוקרים טוענים כי המתודולוגיה של הפיילוט, השוואת פערים בין ממוצעי ביצוע של גברים ונשים היא מיזוגנית, שכן גם היא מכוונת רק כלפי נשים". שוכחים הם כי צבא עוסק במאסות וכי בחי"ר בפרט יש לכך משמעות וחשיבות ניכרת. נכונה האימרה שלכל כלל יש יוצא מן הכלל, אך צמד החוקרים מרמז להפיכת היוצא מן הכלל לכלל. העובדות בצה"ל ובצבאות זרים מוכיחות אחרת, די כי יעיינו המעוניינים בדבר במחקרים שביצע הצבא וחיל הנחתים האמריקני ויבחנו כמה אחוזים מהנשים צלחו את המבדקים, ההכשרה והשירות ביחידות החי"ר כלוחמות. גם בצה"ל הונמכו המדדים לנשים לוחמות בכדי שיוכלו אלו לעמוד בכל הדרישות. האם "צבא מיזוגן" היה מאפשר לעשות כדבר הזה בשם איזו אידאה התורמת לניצחון?

דברי החוקרים מטובלים בנימת זלזול לכאורה הטוענת כי מפקדי צה"ל לוקים בשיקול דעתם ומידת ההגזמה: "הם בדרך כלל יהלכו אימים על ידי העלאת דימוי של מצב קיצון אפוקליפטי, למשל טיפוס על קיר מתמוטט בלבנון, תוך כדי סחיבת חבר פצוע, שישים קילו על הגב, תחת אש, ויוסיפו כי אינם "רואים" אישה עומדת בכך". אפוקליפטי? חוקרים אתם מנותקים! מצבים חמורים מאלו אירעו בלחימה בלבנון ובעזה בשנים האחרונות, עדויות על כך ניתן לשמוע ולקרוא מפי אלו שהיו וחזרו. מדוע החוקרים מזלזלים בידע ובניסיון המבצעי שנצבר על ידי מיטב המפקדים בסדיר ובמילואים במלחמות ומבצעים, מהם נגזרו תורות הלחימה, המדדים והכשירויות הנדרשות?!

כתמיכה לטיעוניהם מציינים החוקרים כי: "טיעונים מעין אלה השמיעו גם צבאות אחרים בבואם, לדוגמא, למנוע שילוב שוויוני של להט"ב בצבא או של אפרו-אמריקאים בצבא ארה"ב. הם תמיד התבררו בדיעבד כמשוללי תוקף". לסוגיה זו התייחסה השופטת שטרסברג כהן, כפי שהזכרתי קודם. ניסיונם זה של החוקרים להטות מחקרים הינו כמעשה של עירוב עגבניות ומלפפונים. הרי גם הומוסקסואל מבחינת מאפיינים פיזיולוגים הוא גבר ואין משנה הוא צבעו או מוצאו בהכרח. עדיין המדע קבע כי גבר שונה מאישה!

החוקרים נוטים לזלזל בהבדלים הפיזיולוגיים וטוענים שאלו אינם יכולים להוות נימוק לסגירה קטגורית של תפקידים, מכיוון שקיימת שונות בהבדלים הפיזיולוגיים. תמיד יש בנמצא נשים שכן יכולות לעמוד פיזיולוגית בדרישות, ואם אינן יכולות לעמוד בדרישות, ממילא לא ישרתו בתפקידים הללו, דבר שמייתר את הנימוק "הבדלים פיזיולוגיים" כעילה לפסילה קטגורית של כל הנשים משירות בתפקיד מסוים. יותר מכך, חלק מההבדלים הפיזיולוגיים הם הבדלים מגדריים באורח וסגנון חיים, ומצטמצמים לאחר אימון מתאים".

כאמור- לכל כלל יש יוצא מן הכלל אך מסגרת לוחמת אינה נשענת על היוצא מן הכלל אלא על עבודת הצוות ותפקודו בשעת מבחן באפקטיביות ויעילות מרבית. גם בעולם הספורט נמצא כי הספורטאיות המובילות אינן מגרדות את הסף אליו מגיעים עשרת הגברים המובילים בתחום, גם לאחר אימונים מקצועיים, ארוכים ומפרכים. כמי ששירת בצה"ל ועקב אחר ההישגים, ערך תחקירים וחווה מקרוב את האתגר בשילוב הנשים, ההבדל הינו ברור וניכר בין ההישגים של נשים לבין אלו של הגברים ובין יחידה מעורבת ליחידה גברית. יתירה מכך- מחקר שבוצע בצבא ארה"ב ובחן את כשירותן של יחידות מעורבות מול יחידות גבריות הוכיח כי המעורבות נופלות בהישגיהן בכל תחום.

ביחס ל"אימון מתאים" לו מרמזים החוקרים, החוקרים מתעלמים מקיצור משך השירות וכתוצאה ממנו קיצור משך ההכשרות ופגיעה בכשירויות? הרי סרגל מאמצים שבונים בהדרגה כדי להימנע מפציעה, אינו כפוף למילה "יאללה". אם צריך אימון מותאם אז מדוע לא להסתפק בדרישות המאפשרות לרוב הלוחמות להשתלב בתפקידים בגדודי הגנת הגבולות או החילוץ וההצלה, לדוגמא?

עוד שואלים החוקרים "באיזה מידה ה"דרישות הפיזיולוגיות" משקפות ריטואלים של טקסי מעבר לגבריות, הכוללים העמדת הגוף במבחני חסינות מופרזים, ובאיזה מידה הם באמת משקפים כשירות מקצועית הנדרשת לצורך ביצוע מוצלח של התפקידים?". האם לדידם בוחן כושר גופני בסיסי הוא ריטואל גברי? הרי גם הוא זכה לסרגל מאמצים של נשים, שאילולא כן לא היו הן צולחות ברובן את הבוחן המסמיך בקורסים השונים. האם הפתרון שמציעים החוקרים הוא להוריד רף בכל מקום בו אישה מתקשה? ואם כך האם בכלל יש משהו שראוי להשאיר על כנו ולהעלות את רמתו, במחילה?

לסיכום הפרק הפיזיולוגי, טוענים החוקרים כי אין קשר מחויב המציאות בין "הבדלים פיזיולוגיים" לפציעות ופגיעות בריאותיות. הקשר היחיד הוא חוסר מקצועיות ורשלנות של מפקדים. קיים מספיק ידע מקצועי ושיטות אימון שמאפשרות העמסה מדורגת, אימונים בטוחים המותאמים ל"הבדלים הפיזיולוגיים" באופן שמפחית מאד את שיעור הפציעות והפגיעות גם ברמות עומס גבוהות. כאשר יש פציעות ופגיעות בריאותיות האצבע צריכה להיות מופנית אל הצבא, ולא כלפי המין הנשי כולו".

אמירתם זו אינה מקצועית ומנותקת מהמדע שמוכיח כי נשים מועדות יותר לפציעות ולשחיקה כ"שברי מאמץ" לדוגמא. מנותקים הם מעצם העובדה שלוחמות מבצעות כיום הכנה ואימונים מותאמים, עם ציוד שונה ובעצימות נמוכה מגברים. אילו ישלבו אותן ביחידות החי"ר המובחרות יהיה צורך לגייסן לפני כולם, או להאריך את מסלולן וכפי הנראה להוריד את הדרישות והעומס מרובן.

החוקרים מסמנים את ה"אויב" לכאורה, המטרפד שילוב נשים במקצועות לחימה בכותבם תחת הסיסמא "נצל/הדר" כך: "מדיניות נצל/הדר הקיימת, ובעיקר הדרת הנשים מתפקידי לחימה עונה לאינטרסים סקטוריאליים של שלוש קבוצות צבאיות: רבנים, מפקדים שמרנים, ושלישים". משמע- כל מי שלא מסכים עם דעתם המלומדת של החוקרים יקוטלג אוטומטית, לכאורה. מעניין לפיכך היכן כותב המאמר מקוטלג משום שאינו שליש, אינו רב ובהיותו אולי מפקד שמרן- מימש את שילובן של נשים בחיל האיסוף הקרבי בכל הדרגים. האם לדידם יש יוצא מן הכלל?

לסיכום

הזכות לשוויון הינה זכות מורכבת להבנה ולבטח ליישום, כל עוד בני האדם יהיו שונים זה מזה בהיבטים שונים כמגדר, גיל ומצב בריאותי, שלהם משמעויות פיזיולוגיות, תפקודיות, חברתיות ואחרות.

בבחינה מקצועית ופונקציונאלית, התואמת את זירות הלחימה בהן נדרש צה"ל להתמודד, אין מקום לשלב נשים כלוחמות ביחידות הקרביות הקדמיות. שונותן הרלוונטית תשפיע על האפקטיביות, היעילות והרלוונטיות של מסגרות לוחמות שלמות, בסדיר ובמילואים בביצוע משימותיהן המבצעיות.

למרות פרסומים אוהדים לכאורה באמצעי התקשורת בארץ ובעולם, מוכיחים נתונים ממחקרים שנעשו בצבא ארה"ב לאחרונה, כי שילובן של נשים כלוחמות קו ראשון אינו כצעקתה. אם בכך לא די, אוסיף הערה כללית ואחרונה לכל העוסקים במלאכה, הנסמכים על צבאות מערביים זרים, בהם טרם נבחנו רוב הלוחמות ביחידות החי"ר כמסגרת מעורבת תחת אש לאורך תקופה ממושכת. צבאות מערביים חולקים ידע ומזינים זה את זה ברעיונות ותפישות שונות, העלולות ליצור, בהיעדר ביסוס מספק, מעין "מעגל קסמים" הזוי עד שגוי, בו מזינים עצמם תומכי האג'נדה. לדוגמא: אם בבריטניה ובארה"ב החלו בשילוב לוחמות אזי האם גם כאן זה אפשרי? אלו מצדם נסמכים עלינו, על ניסיוננו ועל השילוב והמיצוי של נשים בצבאנו, ולאו דווקא כלוחמות- אלא דווקא במקצועות משמעותיים לא פחות כתצפיתניות, סמב"ציות ומדריכות מקצועיות. משום כך, ככל הנראה נדע איך השתלבו לוחמות החי"ר במלחמה, בכל מדד ובחינה, רק בסבב הלחימה המשמעותי הבא של כל מדינה, עד אז מוזמנים החוקרים לערוך מחקר על נשות ה"פשמרגה" או נשים בספורט, ולא על צה"ל בו לא בהכרח תהיה הזדמנות שנייה.

שילובן של הנשים במסגרות הלוחמות המבוקשות, הינו בעל השלכות על סוגיות ביטחון לאומי, שבמצב הנוכחי בו נמצאת מדינת ישראל, אינני רואה סיבה ראויה להעסיק את הצבא במציאת פתרונות לשילובן ולהפקיע מידי הצבא את ההחלטה בעניין.

יועילו נא צמד המומחים לתעל את מרצם ומשאביהם בשיתוף ארגוני הנשים ופמיניסטים רדיקאליים אחרים, לפעול למען שוויון ברמות בסיסיות ומעשיות יותר, כהשוואת אורך השירות לגברים ונשים בתפקידים זהים בסדיר ובמילואים, או השוואת המדדים בין גברים לנשים בכל הבחנים הפיזיים לרף העליון, בו מקדמים חתירה למצוינות ולא צלילה לבינוניות מטעמי שוויון ונוחות, לכאורה. יועילו הם לפעול לפתיחת תפקידי נשים לגברים, בראש ובראשונה את תפקיד היוהל"ם עצמה (אם כי אינני מוצא בו טעם כלל בצבא), מאבחנות פסיכוטכניות ומחקר, מש"קיות ת"ש, חינוך והוראה, לדוגמא.

שילוב נשים ביחידות החי"ר המובחרות יאיץ את מגמת אבדן הכשירות ביחידות הלוחמות בסדיר ובמילואים, יפגע במוטיבציית גברים לשרת, עלול לסכן חיים ואף את ערך הניצחון מפאת ערך השוויון!