'בנות צלפחד', שפונות למשה כדי לקבל את נחלת אביהם, הראו לנו מה היא כוחה וזכותה של עמידה על זכויות ואולי מה היא כוחה של מחאה. הן נחשבות לבעלות זכות גדולה שבזכותן התחדשה הלכה לקיום נחלה בארץ.
בשבועות האחרונים שוטף את ארצנו גל של מחאות חברתיות. האתגר הכלכלי והתקציבי שנוצר בעקבות משבר הקורונה הביא למחיקה ושחיקה של ענפי תעסוקה רבים. אנו מוצאים שם בגשרים ובכיכרות את העצמאיים, את אנשי התרבות, העובדות הסוציאליות, האחיות והאחים, בעלי המסעדות, מכוני הכושר, התיירות ומה לא.
כטבען של מחאות חברתיות, המוחים מפנים את זעקתם לריבון, לממשלה; בדרישה למצוא מזור לעוול שנגרם להם בחסות הקורונה: "ויהי כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים".
זעקתן של בנות צלפחד הובילה לשינוי בדומה לזעקתם של הטמאים במדבר שרצו לחגוג את חג הפסח במועד אחר. האם הלכות אלו של פסח שני ושל נחלה בארץ היו משתנות וכוללות את בנות צלפחד? האם היה מתאפשר לטמאים להקריב את קורבן הפסח במועד אחר אילולא הן לא היו משמיעים את זעקתם?
הזכות למחאה והפגנה היא אחת מזכויות היסוד של חברה דמוקרטית. אנו חברה אחת אך איננו עשויים מקשה אחת. גם המחאות בכיכרות ובגשרים בשבועות האחרונים מסייעים לשנות ולדייק את ההנחיות. רק לאחרונה ראינו שהממשלה משנה את הנחיותיה לאור הביקורת הציבורית. נחתם הסכם חדש עם העובדות הסוציאליות, המענקים לאזרחים שמטרתן להניע את הכלכלה הישראלית לא יחולקו עוד באופן שווה אלא באופן דיפרנציאלי, חוקים שעיקרו את תפקידה של הכנסת בעקבות הביקורת הציבורית קיבלו פתאום תפנית אחרת.
בעולם אידיאלי הממשלה צריכה מראש לתת מענה לכל מצב ולכל מגזר אך אנו לא חיים בעולם אידיאלי. לכן, תפקיד המחאה הציבורית של האזרחים היא לאותת היכן נמצאים הצרכים האמתיים בשטח. הזכות להפגנה היא לא שאלה של ימין ושמאל - היא הכלי דרכו האזרחים יכולים להשפיע על תהליכי מדיניות. אם לא נשמיע קול - קולנו לא ישמע מספיק ולא נוכל להשפיע.
להפגנות ברחוב יש את הדינמיקה שלהן, ובימים בהם ההפגנות מרובות ו"צרכי עמך מרובים" נוצרות הכלאות בהם כבר קשה לבדל מה מטרת ההפגנה ומי בדיוק נמצא שם. על אף זאת, חשוב שלא נוותר, נכבד ונשמור את הזכויות הדמוקרטיות של כולנו.
הכותבת היא מנכ"לית ארגון 'אנו – עושים שינוי'