דנה ורון
דנה ורוןצילום מסך

הערב חל ט״ו באב, חג האהבה היהודי. גדלנו על ״אהבה בשחקים״ ו״טיטניק״, בסרט שרץ לנו בראש הוא אביר על סוס לבן והיא יפיפיה נרדמת. הוא תמיד אומר את הדבר הנכון והיא תמיד מסתכלת עליו כמו שרק היא יודעת.

סרט ארוך רץ לנו בראש, עם הררי פופקורן וקולה חינם. ואז באים החיים. פרט שולי וקטן כזה שנותן לנו מסובבת אחת ישר לפנים. פתאום הוא לא תמיד אומר את הדבר הנכון והיא מפסיקה כבר להסתכל עליו בכל צורה.

ולפעמים היא אומרת את המשפט הכי מטומטם, והוא שואל את עצמו מי זו האישה הזו שאני חי איתה. ואז מתחיל חג האהבה. חגיגת האהבה. זו שלא תלויה בשום דבר. זו שנשארת על אף הקשיים, למרות המשפטים המטומטמים. זו שמחזיקה חזק כנגד פגעי הזמן, שינויי הטבע, כשהיא חולה וחלשה או כשלו אין כסף.

אפשר לקנות זר פרחים ענק או חבילת בונבוניירות בט״ו באב, אבל זה רק גילוי, גילוי של העצם. שבעצם בחרנו ללכת יחד, בלי תנאים, בכל מצב. לא נותנים לאף רוח לשבור אותנו, לאף מצב להפריע, לעצם הבחירה. וזה בדיוק הדיוק היהודי, עצם הבחירה.

בדור שמושפע כל כך מתרבות המערב, כשכל טעות בדרך היא עילה לגירושין, באה היהדות ומבקשת אותנו לבחור בבן הזוג שלנו, להיות יציבים. לא לפוצץ לפרק ולשבור כשקשה. אלא להיות שם אפילו כשנדמה שהסיבות נגמרות.

שמענו בשבועיים האחרונים הרבה את צמד המילים ״אהבת חינם״, יפה לנפנף בהן, אבל כדי להיות הן-צריך לאהוב בחינם. גם כשנדמה שהסיבה אבדה.

ולכן אהבת חינם מתחילה בבית. עם בן או בת הזוג. ככה יהדות תופסת זוגיות. שנזכה. חג אהבה שמח.