לעבור את השער

מגבלות הקורונה מצמצמות את החלומות של הזוגות הנישאים לגבי החתונה הצפויה. אבל אנא, כלות לעתיד - אל תיתנו לזה לעצור אתכן במרוץ

איה קרמרמן , י"ז באב תש"פ

איה קרמרמן
איה קרמרמן
צילום: יעל אילן

לכל היוצאות לכרמים, לכל המתפללות בט"ו באב למצוא את הזיווג האמיתי שלהן, זהו טור לכבודכן.

כמו בשאר תחומי החיים, גם חיפוש החתן והכלה המיועדים נאלץ לקבל תפנית, בתודה לקורונה, שתהיה לא בריאה. אני בטוחה שבאסה מרחפת באוויר. אולי זה הקושי לנשום עמוק עם מסכה כשיוצאים לדייט. אבל אני כאן לחזק את ידיכן נטולות הטבעת (זמנית בלבד).

לפני כשבועיים התקבלה בקבוצת נשות בית הכנסת שלנו הודעת ברכה מרגשת: אחת ממשפחות הקהילה אירסה בת. אני חייבת לומר שאם בזמנים רגילים זו הודעה מרגשת, אז בתקופת הקורונה זה מרגש על אחת כמה וכמה. זו לא סתם הודעת אירוסין, זו אמירה.

לפני מספר שנים, אחיינית שלי חגגה את גיל 18. מתברר שאצל הדוסיות יומולדת 18 זה שם דבר, סוג של סיפתח לחיי הרווקות/שידוכין/ליווי כלות/חתונה. האחיינית תכננה מסיבה שיצאה, אפעס, מפרופורציות. לא נורא, מגיע לה. היא ילדה מדהימה. חוץ מזה, גיל 18 חוגגים רק פעם אחת, ככה הוסבר לי. מעניין. לא ידעתי שאת גיל 27, למשל, חוגגים מספר פעמים. בעצם אולי כן, אם את דוגמנית שמסרבת להראות סימני הזדקנות. כששמעו על כך מנהלי הסמינר, והיות שהילולת הרשב"י נראתה כאירוע חובבני בהשוואה לאותה מסיבה, הם קראו לבטל את כל הסיפור. מוגזם, הם טענו. מנקר עיניים, לא מתאים. מפח הנפש המשפחתי־רבתי היה גדול. מתוך הדמעות והעצבים היה קשה להגיד לילדה מאוכזבת "גברת, זה החיים". אבל האמת היא שזה באמת היה שיעור לחיים.

לשמוח בלי זיקוקים

כל אירוע נקודתי בחיים הוא רק שער לדבר הבא. ימי הולדת, מסיבות סיום, חתונות ועוד. אנחנו לומדות את זה בצורה הכי עוצמתית בלידות. במשך תשעה חודשים אנחנו מפנטזות על לידה מהז'ורנל. מה יקרה בכל שלב, איזו מוזיקה תתנגן ברקע ומתי צריך ללכת למניקוריסטית בשביל שהלק ג'ל יצטלם יפה בעודנו מחבקות תינוק טרי. בדיוק על הרגעים האלו נאמר המשפט "האישה מתכננת ואלוקים צוחק". אין אישה אחת ביקום שהלידה שלה התנהלה כמו שהיא קיוותה. שיעור כואב ומעצבן, אבל חשוב. לידה, כמו אותה מסיבה, היא שער. לדבר האמיתי. לחיים שקורים אחרי אותו מעבר. אנחנו יכולות לרצות שהשער יהיה מקושט ונעים, אבל אל לנו להתבלבל, הוא כלל ועיקר אינו העיקר.

בתקופת הקורונה כולנו הופכים להיות תלמידים של אותו שיעור. אם אלה ילדים שצריכים להתמודד עם מִינִי־מסיבת סיום שנת הלימודים. אם אלה הילדים שעולים לכיתה א', שלא יחגגו קבל עם וכיתות. אם אלו נערים ונערות שצריכים להתמודד עם בר/בת מצווה בקפסולה. אנחנו חיים בתקופה שמאלצת אותנו לוותר על הפנטזיות שלנו. לשמוח בצמצום, לחיות בשמחה נטולת זיקוקים. האמת, זה קשה.

את השיעור הצורב ביותר חווים על בשרם הזוגות המתחתנים. כמעט בכל יום אנחנו שומעים על עוד סיפור קורע לב, על כספים שלא הוחזרו, על חלומות שהתנפצו, על חתונות שנדחו. אנחנו מכירים זוג כזה מקרוב. הם פחות מהצד השומר. זה לא הסיבוב הראשון שלהם, אבל הם מאוהבים כמו בני 18. לפני הקורונה הם החליטו להתחתן. או יותר נכון, היה טקס גדול של הצעת נישואין, עוד מוצר של רגע אינטימי שיצא מפרופורציות. חיכינו לחתונה זריזה, בכל זאת, שניהם כבר חוו את ההופלה המסורתית. בום טראח, מה קרה? הקורונה הגיעה והרסה את המסיבה. הוחלט לדחות את החתונה עד להודעה חדשה.

נצבט לי הלב, למרות שאני הכי מבינה אותם בעולם. הם חושבים שהם מתחתנים כי זו הזדמנות לנפנף, לחגוג ולהראות את האהבה שלהם. החתונה אצלם היא לא השער ליום שאחרי, היא עצם העניין. למעשה הם יכולים להישאר ככה, חסרי כתובה, לנצח. אז למה בכל זאת הם עצובים? למה הם מרגישים שכפתור ההשהיה לחוץ והחיים שלהם בפאוזה? כי הנשמה שלהם יודעת את האמת לאמיתה. אותה אמת שגרמה לאותו זוג צעיר מבית הכנסת להמשיך בתוכניות, גם אם הן שונות מהפנטזיות. להסתפק בחתונה צנועה. לא לחכות להסרת המגבלות. כי זה ציווי ה'. ה' קידש את אדם וחווה מיד אחרי שהוא ברא אותם. זו הדרך היהודית לומר: אנחנו לא זוג במערכת היחסים הזו. אנחנו בוחרים להכניס לתוך החיים המשותפים שלנו את הבורר הטוב בעולם, את הסנגור של שנינו, את בעל מידת הוויתור והנתינה האינסופיים. כי זה מה שנדרש בחיי הנישואין. אנחנו בוחרים להתקדש.

אלבום התמונות יעלה אבק

אז לכל אלו שמתפללות למצוא את הזיווג, לכל אלו שמחכות שהקורונה תתפייד מהיקום, תהיו חלק מאותה אמירה. הקורונה זה גליץ' במערכת, באג קטן. אנחנו לא נותנים לו למַסֵך את החיים, את הרצונות והתקוות. אל תחכו. אל תמתינו. אל תגידו: בשביל מה לחפש אם אי אפשר בכלל להתחתן כמו שצריך. תמשיכו הלאה. תדהרו קדימה, תחפשו להתקדש. חתונה זה יום אחד, קצר. אומנם דחפנו לכמה שעות האלו אינסוף פנטזיות מאינסוף סרטים שראינו. אבל האמת היא שמה שאנחנו רוצים זה את היום, השנה, העשור שאחרי. אנחנו לא רוצות חתונה, אנחנו מבקשות להגיע לשקט, לשותף שלא צריך לשים לידו מסכה. אבל בשביל להגיע לעשור של אחרי, כדי להגיע לנחלה, צריך לעבור בשער. איך הוא ייראה? מי זוכר? לא אני. מבטיחה לכן שבעוד 10 שנים לא תפתחו בכלל את אלבום התמונות. יאללה, שיהיה במזל.

לתגובות: ayakremerman@gmail.com

מיץ לימונדה ורודה
צילום: איה קרמרמן, מתוך הספר 'אמא, טעים לי'

מיץ לימונדה ורודה

כשהייתי קטנה, אחד הסרטים האהובים עליי היה 'צלילי המוזיקה'. יש שם קטע שהם יושבים על המרפסת ושותים לימונדה ורודה. אני שונאת לראות דברים מגרים בסרטים ולא לטעום, אז פשוט הכנתי אותה. לפעמים אנחנו לוקחים את הלימונדה והופכים אותה לקרטיבים. פי אלף יותר טעים מקרטיב לימון, וזה גם לא צובע את השיניים בצבע מאכל רעיל.

המצרכים:

1 לימון מקולף // 1 לימון סחוט // 1 כוס פטל קפוא // 2 ליטר מים // ½ כוס מייפל אמיתי או דבש // הרבה קרח

אופן ההכנה:

טוחנים את הלימון, מיץ הלימון, הפטל, הדבש וכוס מים בשייקר או עם בלנדר מוט // מסננים את המיץ במסננת דקה // מוסיפים את שארית המים וטועמים // ייתכן שתצטרכו להוסיף מעט מתיקות, תלוי בעונת הלימונים // מעבירים את המיץ לתבניות קרטיבים ומקפיאים.

טיפ: לאמא ואבא אפשר להחליף את מיץ הלימון במיץ אשכולית אדומה טרי.