ד"ר תמר עילם גינדין
ד"ר תמר עילם גינדיןצילום: שלומי יוסף

התחלה/ ירושלים, הבכורה מבין שתיים. נולדה בבית החולים משגב לדך, שהיה היחיד בעיר שקיבל יולדות במלחמת יום כיפור. "אבא לחם אז בתעלה, וכשנולדתי הוא לקח את המטוס הראשון כדי להגיע מיד".

אבא/ פרופ' יעקב גינדין, מומחה לגריאטריה. "הוא רופא ועוד המון דברים. אני חושבת שממנו קיבלתי את התזזיתיות. כמוני, הוא לא מסתפק בלעשות דבר אחד, תמיד יש לו עוד עיסוקים ותחביבים. עסק בעבר בפיתוח יחסים עם מדינות אחרות, בהן סין".

אמא/ ד"ר אסתר גינדין, ביולוגית. "למדתי ממנה לא לקבל שום דבר בלי לבדוק. היא תמיד בודקת לעומק. אני גם כזאת, אלא אם יש משהו שממש התלהבתי ממנו ואני לא רוצה לגלות שהוא לא נכון".

בלשנית מגיל צעיר/ עד גיל 5 גרה בכפר הנוער בן שמן, שבו אמה הייתה מורה ואביה מדריך. משם עברו לירושלים, שם למדה בבית הספר 'מעלות דפנה'. "אמא מספרת שהייתה לי מורה עולה חדשה והייתי מתקנת אותה בעברית". משם עברה המשפחה לגדרה, בעקבות עבודתו של האב בבית החולים קפלן. "גרנו מול בית הספר. הייתי יוצאת מהבית עם שמיעת הצלצול ומגיעה בזמן".

תלמידת ישיבה/ כשעלתה לכיתה ט' יצאו הוריה לשליחות בארצות הברית. "למרות שהתקבלתי ל'תלמה ילין' וחשבתי על פנימיית שדה בוקר, נסענו לחו"ל. למדתי בישיבה התיכוניתWestchester Hebrew High בארה"ב, שם לומדים בנים ובנות".

שמלה ב־8 דולר/ "הייתי חריגה, הרב לא היה מרוצה מזה שאני לא ברמה הדתית של כולם. התלמידים היו מאוד עשירים. היה אירוע של בית הספר וכל הבנות באו בשמלות של 1,000 דולר, אני לבשתי שמלה שקניתי מיד שנייה ב־8 דולר, והיא הייתה נהדרת".

רב־לשונית/ מגיל צעיר התגלה כישרונה לשפות. "אנגלית למדתי בבית הספר, ערבית בחטיבה, יידיש בחוג וסינית ב'נוער שוחר מדע'. בארה"ב למדתי צרפתית, ואת החברים מהישיבה לימדתי ספרדית בלי לדעת קודם, פשוט מספרי הלימוד שלהם".

מפגש ראשון עם איראן/ בכיתה י"א שבה משפחתה ארצה, ואת הלימודים השלימה בתיכון 'דה שליט' ברחובות. "בטיול השנתי הייתי בחדר עם תלמידה שעלתה מאיראן. נהיינו חברות והתעניינתי דרכה בתרבות הפרסית".

פרסית בצבא/ בגיל 18 התגייסה, ובשירות למדה ערבית. "בחדר לידי היו חיילים דוברי פרסית ורציתי ללמוד מהם מה שאפשר. בכל רגע פנוי שהיה לי הלכתי אליהם ולמדתי את השפה, ריקודים פרסיים ואוכל מסורתי".

שפת אחשוורוש/ נרשמה ללימודי מתמטיקה וכימיה, אך כבר בשנה הראשונה החליטה לשנות מסלול. "חשבתי ללכת ללמוד בבצלאל אך לא התקבלתי. בסוף פניתי ללימודי בלשנות. בריאיון הקבלה לאוניברסיטה העברית אמרתי לפרופסור אריאל שישה־הלוי שאני רוצה ללמוד פרסית עתיקה, זו שדיברו בה אחשוורוש, דריווש וארתחשסתא".

תואר ראשון/ "הפרופסור אמר שבשביל זה צריך מכינה בסנסקריט - השפה הקלאסית של הודו, וכך התחלתי ללמוד סנסקריט ופרסית מודרנית. סיימתי תואר ראשון בשפות הודו־איראניות. אכדית אני לומדת היום, באיחור של 25 שנה, עם עידן ארץ".

מרצה/ בגיל 24 החלה ללמד סנסקריט באוניברסיטת תל אביב. "במזל הייתה לי חברה שלימדה שם ורצתה לעזוב והמליצה עליי. היה לי ניסיון בלימוד שפה זרה מהוראת עברית באולפני האוניברסיטה העברית. לא רק בהעברת הידע, אלא גם בהפיכתו למהנה".

הנחת/ במהלך הדוקטורט הפכה לאמא. "עומר בן 20, חייל. ענתי בת 18, זמרת ומאיירת מוכשרת. את הספר שלי 'גיבורים, מלכים ודרקונים' היא יזמה ואיירה בכישרון רב, ואני מתכננת לעשות 'הדסטארט' להוצאת אלבום משיריה. ליום הולדת 40 קיבלתי את המתנה הכי נפלאה שיכולתי לבקש - בני אור בן ה־7. אור מאובחן כאוטיסט, ועד האבחון שלו היה לו קשה לשתף פעולה. היום הוא בכיתת תקשורת, חברותי ופעיל ומדבר אנגלית יותר טוב מעברית".

חברים איראנים/ במסגרת הפוסט־דוקטורט החלה את הקשר עם צעירים יוצאי איראן ברחבי אירופה. "היה לי מחקר משותף עם חוקרת מגרמניה, שבמסגרתו עשינו סאמר־סקול באירופה. נסענו לגרמניה כדי שגם סטודנטים יוצאי איראן יוכלו להשתתף, והיו שם כמה שעדיין חיים שם. הם הודרכו שמסיבות ביטחוניות בשיעורים שלי הם יכולים לשבת, אבל לא להשתתף ולא לדבר איתי במסדרונות".

גשר/ בעקבות קשריה עם אזרחים איראנים, אין לה שום סיווג ביטחוני בישראל. "באחד השיעורים אמרה בחורה איראנית שחיה בהולנד, שבזמן שאנחנו יושבים בשיעורים - יש במדינת המוצא שלה אנשים שסובלים תחת המשטר, לא יכולים להיות מי שהם ומקבלים עונשים. מאז סקרן אותי ללמוד ולחקור יותר את החיים שם, לייצג את העם האיראני בפני הישראלים. היו לילות שהייתי בווידאו צ'ט אפילו חמש שעות עם איראנים".

לא נגד ישראל/ בהרצאותיה היא מספרת על האיראני המצוי, שלא רואה בישראל אויב. "אם תגיד לאדם מאיראן 'אני ממדינת אויב' הוא יחשוב על איחוד האמירויות. לא פעם הם אומרים לי: המשטר שלנו אומר שאתם רעים, אז אתם בטח טובים".

לא יוצאת מהארץ/ לפני חמש שנים נאלצה להפסיק את מסעותיה בעולם, אחרי שמשמרות המהפכה באיראן פרצו למחשבה האישי. "קיבלתי מייל שמזמין אותי לאולפן BBC בפרסית שיושב בלונדון, דבר שקרה מעת לעת. כשנכנסתי לקישור ראיתי שזה לא ממש האתר הרגיל, והבנתי שמשהו בעייתי. היו גם ניסיונות להזמין אותי לפגישות".

דיפלומטית/ מציגה את עצמה כ'נספחת התרבות הראשונה של ישראל באיראן החופשית'. "עד שאיראן תהיה חופשית אני בונה גשרים בין עם ישראל לעם האיראני, ופוקחת עיניים בשני הצדדים כדי להראות שבצד השני יש בני אדם בדיוק כמונו".

עכשיו תורך/ "בהיותי סטודנטית ביקשתי ממורי ורבי פרופ' שאול שקד שיעביר הרצאה על מגילת אסתר. אחרי שתי הרצאות הוא אמר 'עכשיו תורך'. כך יצרתי את ההרצאה הראשונה שלי, ומעבר לה יש לי עוד הרצאות על איראן של היום - תופעות עומק בחברה, בתרבות ובפוליטיקה, האישה האיראנית, ואיראן הטרום־אסלאמית".

בזכות נשים/ "בניגוד למדינות מוסלמיות אחרות, לנשים איראניות יש מעמד, תעודת זהות, רישיון נהיגה. את פרס נובל ומדליית פילדס היחידים שיש לאיראן - הביאו נשים".

מקפצה לתודעה הציבורית/ ב־2008 פנתה לגלי צה"ל עם הצעה לשדר פינות על מילים בפרסית לקראת פורים. "אהוד גרף בכבודו ובעצמו התקשר אליי ואמר שפינות כאלה פחות מסתדרות, אבל הפנה אותי לחגי בועז, עורך האוניברסיטה המשודרת. כך שידרתי קורס בגל"צ על איראן הטרום־איסלאמית. התגובות היו אוהדות, ובסוף יצא הספר 'הטוב הרע והעולם - מסע לאיראן הטרום־איסלאמית', בהוצאת מודן".

הוצאת זרש/ בשנת 2015 כתבה את ספרה 'מגילת אסתר: מאחורי המסכה' בהוצאה עצמית. "אמא שלי לחצה עליי לכתוב, אמרה שתהיה לזה היענות. באותה שנה התפנה חודש שבט, ויחד עם עוזר המחקר שלי יובל קפלן הרצתי את הספר בשלושה שבועות. היינו מחוברים באינפוזיה של צ'אט, הוא עימד וערך".

חסר מלפפון/ במהלך שידור הסדרה 'טהרן' ב'כאן 11', שיתפה את חבריה בפייסבוק בתובנות על הצגת איראן בסדרה. "חשוב לציין שקל לבקר מהכורסה. לא יודעת אם בתקציב ובכוח האדם שהיה להם הייתי עושה את זה יותר טוב. אבל לא הוצגו מכוניות שנפוצות בטהרן. והמשרדים שם הרבה יותר מפוארים. היו חסרים לי שטיחים וקערות פירות עם מלפפון וסכין, זה דבר שקיים בכל בית באיראן. מה שכן - הם באמת אוכלים על הרצפה".

פיצוצים בטהרן/ כשבחדשות שומעים על פיצוצים באתרי הגרעין האיראניים, היא לומדת את התגובות של המקומיים. "המשטר לא מאשים את ישראל, כי מבחינתם זה להודות שהם פגיעים. בכלל, בגלל הסנקציות שמובילים נתניהו וטראמפ, המצב הכלכלי רעוע והתחזוק של האתרים ירוד".

מרוצים מישראל/ "לעם האיראני פחות אכפת מתוכנית הגרעין. אם הם כבר מתעסקים בזה, הם שמחים שהמשטר נפגע, ואם הם חושבים שישראל מאחורי התקיפה - יש שם מי שאומרים שסוף סוף מדינה אחת עושה משהו, לא כמו ארה"ב שרק מאיימת".

אם זה לא היה המסלול/ כימאית במעבדה. "בכלל חלמתי על פרס נובל בכימיה".

במגרש הביתי:

בוקר טוב/ 6:35 - שעון מעורר, "שמשמיע את הבת שלי שרה. שמה על נודניק עד אזור שבע". מכינה פיצה־פיתה לאור, מורידה אותו להסעה, ואז עולה הביתה לשתות קפה.

פלייליסט/ "המחשבות שלי".

השבת שלי/ "במשך תקופה שמרתי שבת כהלכתי, אבל עם ילדים זה נהיה קשה. זמן למשפחה, ולהיפגש עם הוריי".

דמות מופת/ "מסיח עלינז'אד, עיתונאית איראנית, לוחמת זכויות אדם. היום היא מחוץ לאיראן, אבל כשהייתה בפנים היא הייתה אימת הפוליטיקאים. החלה את מחאת החיג'אב. מנהיגה אמיתית בעיניי".

מפחיד אותי/ "צרעות".

משאלה/ "להיות נספחת התרבות הראשונה של ישראל באיראן החופשית".

כשאהיה גדולה/ "לקבל פרס נובל לשלום בעקבות ערוץ הטלוויזיה שיבנה גשרים ויפקח עיניים, רק שצריך ספונסר לזה".

לתגובות: [email protected]