שלא לבייש את מי שאין לו

רבות כבר נאמר ונכתב על התקופה המוזרה שבה אנו נמצאים, על האתגרים והקשיים, וגם על הרווחים שניתן להפיק מהם. הקושי המרכזי בעידן הקורונה - מלבד הסכנה הבריאותית, כמובן - הוא הצורך בריחוק חברתי. עטיית מסכה, שמירת מרחק והימנעות ממפגשים ומהתקהלויות עלולים לייצר אצל כולנו הרגלים חברתיים חדשים שיעצימו את הבדידות וההסתגרות, וכתוצאה טבעית השקיעה בחיים הפרטיים עלולה להחריף, מתוך ניתוק מהזולת ומהציבור. עם זאת, דווקא הריחוק הפיזי עשוי להוות הזדמנות גדולה עבור כולנו, לפתח מיומנויות נוספות, כאלה שלא היינו נחשפים אליהן במציאות רגילה.

מקובלנו, כך מובא מר' צדוק הכהן מלובלין, שהפעם הראשונה שבה מופיעה מילה בתורה, שופכת אור על המשמעות הפנימית והמדויקת שלה: "ובכל מקום - במה שנזכר פעם ראשונה בתורה - שם הוא שורש הדבר". הפעם הראשונה בתורה שבה מוזכר קושי היא בלידת רחל את בנימין: "וַתֵּלֶד רָחֵל, וַתְּקַשׁ בְּלִדְתָּהּ" (בראשית לה, טז). בקושי טמון פוטנציאל של לידה, של חיים חדשים, עשירים ועמוקים יותר. הקושי מכריח את כולנו להעמיק במשמעות הפנימית של מה שאנו עושים ונוהגים, ולחשוף רבדים ומישורים נוספים, שיצדיקו את המחיר שאנו נדרשים לשלם. לפעמים, דברים טובים נולדים מהתמודדות מול אילוצים. התודעה הגאולית של עם ישראל נולדה כתוצאה מהשעבוד לפרעה, המשכן נבנה מהשלל המצרי שעל שפת הים, וכיבוש עבר הירדן והגולן - מהתעקשותו של עוג מלך הבשן שלא לתת לישראל לעבור בגבולו. החוכמה בעניין זה טמונה ביכולת להפיק את הרווחים הראויים מההזדמנויות הנקרות לפנינו.

בהקשר שלנו, הקורונה אילצה את כולנו לייצר שפה חברתית חדשה, שבה הממד הפיזי אינו הממד היחיד בתמונת חיינו. דווקא במצב כזה, כשהקרבה והמגע הפיזי מוגבלים - מתפתחת שפה חדשה לקשר. שפה רוחנית, מופשטת ובעיקר בעלת תוכן פנימי.

"תניא, היה ר' מאיר אומר: מפני מה אמרה תורה נידה (אסורה) לשבעה (ימים)? מפני שרגיל בה וקץ בה, אמרה תורה: תהא טמאה שבעה ימים, כדי שתהא חביבה על בעלה כשעת כניסתה לחופה" (נידה לא, ב). במבט פשטני, מבאר ר' מאיר כי תקופת ההרחקה והאיסור שבין איש ואשתו נועדה למטרת חיזוק הקשר והשמחה הזוגית ביום שאחרי. הזוג נדרש 'להקריב' את ימי הנידה למען חידוש הגעגוע והכמיהה ההדדית שיופיעו לאחר מכן.

ניתן לראות את ההדרכה המופלאה של ר' מאיר גם במבט עמוק יותר. החביבות שבין אישה לבעלה שמתאר ר' מאיר, אינה רק לאחר תום ימי הריחוק. כבר בימי הנידה עצמם רוכשים בני הזוג שפה חדשה של קשר, שפה שאינה תלויה בקרבה המוחשית. שפה של נשמות. דווקא ימי הנידה מעניקים לבני הזוג הזדמנות פז לטוות חוטים חדשים, עדינים ודקים יותר, לקשר הזוגי.

לא להסתכל בקנקן

כך עלינו להבין גם את דברי רבי יהודה הנשיא (אבות ד, כ): "אל תסתכל בקנקן, אלא במה שיש בו. יש קנקן חדש מלא ישן, וישן שאפילו חדש אין בו". לפעמים הקנקן הנוצץ מסתיר לנו את התוך. כולנו נכשלים לעיתים בהתמקדות יתר בקנקן, בתשומת לב מוגזמת לעטיפה החיצונית, על חשבון הממד הפנימי.

התרגלנו, כבר שנים, להפקת אירועים נוצצים, חיצוניים ומנוכרים. חתונה היא אירוע מכונן בקנה מידה פרטי ולאומי. זו ההזדמנות שלנו להפנות את תשומת הלב לעיקר, לדברים החשובים באמת - הקמת בית נאמן בישראל, השראת השכינה על הזוג הצעיר, שמחת חתן וכלה, יחד עם האורחים, על לידתה של משפחה חדשה.

באה הקורונה, טרפה את הקלפים, והכריחה אותנו לסדרם מחדש. לא עוד 700 מוזמנים, אולם זר, הפקת ענק של מנות גורמה, צוותי הפקה וצילום ותזמורת פילהרמונית. חתונה צנועה, בגינה שבחצר הבית, עם המשפחה והחברים הקרובים - מאפשרת לראות את היער מבעד לעצים, ומעניקה לאורחים הזדמנות להתמקד בשמחה העדינה של החתן והכלה, ללא הסחת הדעת מהעיקר.

לאחר האבלות בתשעה באב, בבחינת "איכה ישבה בדד", ולקראת ט"ו באב, היום שבו הותרו השבטים לבוא זה בזה, ניתן לראות את הדברים בממד נוסף. המשנה מתארת את השמחה הגדולה שביום ט"ו באב, אשר לא היו ימים טובים לישראל כמותו, "שבהן בנות ירושלים יוצאות בכלי לבן שאולין, שלא לבייש את מי שאין לו", ומוסיף רש"י: "שכולן שואלות זו מזו, אפילו עשירות, כדי לא לבייש את מי שאין לה".

תקופת הקורונה מזמנת לנו אתגרים כלכליים עצומים. משפחות נאנקות תחת עול הפרנסה, אנשים מפוטרים, וביטחון כלכלי הוא מושג הולך ונעלם. בתקופה כזו כולנו נדרשים למינימום של סולידריות וערבות הדדית - להסתפק במועט, לא לנקר עיניים באירוע נוצץ ובזבזני, ליצור סטנדרטים שלא יאלצו את מי שאין לו להיכנס להתחייבויות כספיות מוגזמות ומסוכנות.

לכן, משמחת מאוד הקריאה של גדולי התורה ומנהיגי הציבור הדתי־לאומי, שהתאחדו באמירה ציבורית בהירה הקוראת לנו, לכולנו, לשנות הרגלים בעניין זה. כל מי שנכח במה שכבר זכה לכינוי "חתונת קורונה", חש עד כמה האווירה שנוצרת במעמד זה מיוחדת, עדינה ומבטאת את הדבר האמיתי - הקמת בית בישראל.

איננו משלים את עצמנו, שבחלוף הקורונה לא יהיה פיתוי לחזור להרגלינו הקודמים. האתגר שעומד לפתחנו מתמקד ביכולת ללמוד לשנות את סדרי העדיפויות, ולו באופן מסוים - לבנות שפה חדשה של תוכן, שלא תהיה תלויה בממד החיצוני, להתמקד במה שבתוך הקנקן, ולא להסתנוור מהציפוי הנוצץ שלו. להשתדל מאוד להעמיק את המבט פנימה, לשמוח בצניעות, ולא לבייש את מי שאין לו. אם נשכיל ללמוד זאת - והיה זה שכרנו.

הרב רונן טמיר הוא ראש מדרשת בינת, שבות רחל

***

מאמרים ותגובות למדור ניתן לשלוח לכתובת eshilo777@gmail.com

(המערכת אינה מתחייבת לפרסם את המאמרים שיתקבלו)