אין אדם נכווה אלא בחופתו של חברו

אם ט"ו באב זה חג האהבה, אז עכשיו אנחנו נמצאים במוצאי חג האהבה. כמה מחשבות למוצאי ט"ו באב

אריאל פייגלין , ט"ז באב תש"פ

אריאל פייגלין
אריאל פייגלין
צילום: יהושע מנשה

"כל אחד ואחד נכוה מחופתו של חבירו". המשפט הזה מופיע במסכת בבא בתרא בהקשר של גן עדן בכלל, אבל כל פעם שאני קורא אותו הוא עושה לי קווצ׳ בלב. אין אדם נכווה אלא בחופתו של חברו. כמה צורב. כמה נכון.

כל בחורה היא האקסית המיתולוגית של מישהו, בכל חתונה יש מישהו שנשבר לו הלב. מישהו שדמיין את עצמו שם, במקומך. אולי הוא אפילו קנה טבעת, פגש את ההורים או "סתם" היה מאוהב. אולי. מה שבטוח, זה שעכשיו יש לו כווייה קטנה.

כל בחור הוא אח קטן. או אחיין. או בן דוד. בכל חתונה יש מישהו שהלב שלו נשבר קצת יותר. מישהו שלא מבין איך אפילו הילד הקטן שהיה משחק לו בין הרגליים מתחתן, בזמן שהוא עדיין מחפש את חלקת אלוהים הקטנה שלו. אולי הוא מפרגן, אפילו כנראה שכן, אבל מה שבטוח, זה שעכשיו יש לו כווייה קטנה.

כל בחורה היא חלק ממעגל חברתי מסוים, ובכל חתונה יש מישהי שמרגישה איך הבדידות קצת יותר סוגרת עליה. מישהי שרואה איך אחת אחרי השנייה כולם מתחתנות, כולם נהיות עסוקות, עוזבות, ורק לה אין עם מי לדבר בלילה. כווייה. גדולה.

ברוך ה' אני לא נמצא שם, אבל יש לי חברים שכן. משפחה שכן. אנשים עם כוויות גדולות בלב. אני לא זוכר כמעט כלום מהשבע ברכות של נמרוד, אבל את המבט של אחיו הגדול כשחברה של הסבתא באה להגיד לו 'בקרוב אצלך' אני לא אשכח כל החיים. ראית שהבן אדם נכווה עכשיו.

אני לא אומר שצריך לחשוב עליהם בט"ו באב, ובטח שלא בחתונה. הדבר האחרון שצריך לחשוב עליו בחתונה זה על האקס. אני גם לא אגיד לכם להתקשר עכשיו או לשלוח הודעה, אף פעם לא אהבתי להגיד לאנשים מה לעשות, אני רק רוצה להעלות אותם למודעות. כי לא יודע מה איתכם, כל פעם שאני קורא את המשפט הזה, על החופה והכוויות, נהיה לי קווצ׳ קטן בלב.