יוסי דגן:
"אני אבנה מחדש את חומש ושא־נור"

15 שנה אחרי, יוסי דגן לא שוכח לרגע את השבועה על אוטובוס המגורשים לשוב ולבנות את היישובים שחרבו

יוני רוטנברג , ט"ז באב תש"פ | עודכן: 07:47

ראש מועצת שומרון, יוסי דגן על רקע המצודה בשאנור
ראש מועצת שומרון, יוסי דגן על רקע המצודה בשאנור
צילום: מועצה אזורית שומרון

"יש רגע אחד שחי בתוכי מאז. אחרי שהכוחות סיימו לפנות את כולנו והעלו אותנו על האוטובוסים, הדלתות נסגרו, האוטובוס התחיל לנסוע, וראינו בפעם האחרונה את הבתים שלנו בשא־נור מתרחקים מאיתנו. מאותו הרגע הפכתי לבן אדם אחר.

יוסי דגן שלפני הרגע ההוא ויוסי דגן שלאחריו, זה לא אותו אדם. זה שאני יושב כאן היום מולך, על כיסא ראש המועצה, זה הכול תוצאה של הרגע ההוא".

חמש־עשרה שנה בדיוק לרגע ההוא, י"ח באב תשס"ה, יושב יוסי דגן בלשכתו המרווחת והממוזגת כשמסביבו צי של עוזרים, אבל הדם בוער והעיניים רכות מדמעות בדיוק כמו אז. רגע אחד הוא נכנס ללשכה מחויך ומלא אנרגיה כתמיד, זורק בדיחה לפה והוראה לשם, וברגע השני - כשאך מתחילה השיחה שלשמה התכנסנו - הדמעות כבר חונקות את גרונו.

"זה פצע שמדמם לנו כל יום, מיד כשאני מתחיל לדבר על זה הכול צף", הוא אומר ומיד נשנק, מתנצל ומפנה את ראשו כדי להירגע, "מאז הגירוש לא ראיתי אף סרט או אפילו תמונות, למרות שאני מופיע ברבות מהן. אני פשוט לא מסוגל. התמונה הזאת, שאנחנו עומדים בראש המצודה בשא־נור, מתחתינו כמעט עשרת אלפים חיילים ושוטרים, ובהר ממול הערבים מניפים דגלי אש"ף וחיזבאללה - לא עוזבת אותי. מה שלא הצליחו לעשות המחבלים שרצחו את שולי הר־מלך תוך כדי שיחת טלפון איתי, ומאות בקבוקי התבערה והיריות שכיוונו אלינו - דווקא האחים שלנו עשו".

קודם מצביעים, אחר כך מסיירים

יוסי דגן, יחד עם משפחות נוספות, היה חבר בגרעין שבא לחזק את היישובים חומש ושא־נור בצפון השומרון, שהוכו בטרור רצחני בימי האינתיפאדה השנייה. שני היישובים, שהיו מעין כפר אומנים לאוכלוסייה שבעיקרה באה מברית המועצות, כמעט וננטשו בצל התקפות הטרור. הגעתן של משפחות הגרעין, והמשפחות הנוספות שבאו בעקבותיהן, הפכו את המגמה והביאו לפריחה שלהם. עד שהגיע חוק ההתנתקות, שקבע כי לצד יישובי גוש קטיף, גם יישובי צפון השומרון - חומש, שא־נור, גנים וכדים - יפונו מתושביהם היהודים.

"זו הייתה תקופה אחרת", מספר דגן, "ימים שבהם באמת לא ספרו אותנו המתנחלים, היינו פשוט למרמס". ככל שהתקרב מועד הפינוי, מצא את עצמו דגן - שהיה חבר במטה שניהל את המאבק בשא־נור - דובר חצי־רשמי של הישוב. את התחושה הזו הוא מדגים בסיפור שאירע לו עוד הרבה לפני הגירוש עצמו. "יובל שטייניץ, שהצביע אומנם בעד ההתנתקות, החליט להביא את חברי ועדת חוץ וביטחון לסיור בשא־נור. עצם הדבר הזה, שקודם מצביעים ואז באים לראות בכלל במה מדובר, זה זלזול וגסות רוח, אבל גם זה נחשב למעשה אצילי באותם ימים".

במסגרת הסיור נפגשו חברי הוועדה עם דגן, שהיה כאמור דובר היישוב. בדיוק בשלב שבו הגיע לדבר על האבסורד בכך שרק לאחר ההצבעה הגיעו חברי הוועדה לראות את היישוב שהחליטו לפנות, עינו צדה מראה בלתי נתפס. "תוך כדי שאני מדבר על הנקודה הזאת בעצמה, אני רואה את יוסי שריד, חבר הוועדה, הולך להתראיין למצלמות של איזה ערוץ טלוויזיה. אני כמעט משתגע שם, אומר להם: 'תראו, אפילו כשאתם באים בדיעבד, הוא לא טורח לשמוע את דבר התושבים'. איך שאמרתי את זה, טומי לפיד עזב את הקבוצה וצעד לכיוונו של שריד. אני לתומי חשבתי שהוא הולך להעיר לו, ואז אני קולט שהוא לא רצה לפספס את ההזדמנות להופיע בטלוויזיה והוא גם הלך להתראיין שם. הכול מול הפנים שלי".

בימים הסמוכים לגירוש עצמו, מספר דגן, התחיל מסע דה־לגיטימציה מתוכנן מבית היוצר של אריאל שרון. "שרון היה אלוף בלסכסך ולתכך, לעשות הפרד ומשול ולהשחיר את אויביו. הוא כל הזמן בחש בתוכנו, זה לא היה רק העניין הטכני של לקחת אותנו בכוח מהבתים. היום, כשאני בתפקיד שלי ורואה איך עובדים הדברים בדרגים הגבוהים ביותר, אני מבין למפרע מה הלך שם. זה התחיל עם 'קצין בכיר' ששלח את בן כספית לכתוב עלינו במעריב שיש לנו רימוני יד שנשתמש בהם בפינוי. אחרי זה דיברו על ירי חי. הייתה כותרת במעריב ששא־נור תהיה מצדה. פשוט שחטו אותנו תדמיתית עוד לפני שבכלל התחיל הפינוי, בדברים שמעולם לא העלינו על דעתנו".

הקמפיין הזה, שהתחילו כוחות הביטחון ולובה בהתלהבות על ידי התקשורת, המשיך גם ביום הגירוש עצמו. "אני נמצא על הגג של המצודה בשא־נור, ואני מקבל טלפון מגלי צה"ל. לפניי העלו איזה קצין במשטרה, שהעליל עלינו שאנחנו מתכננים להשתמש בחומרים כימיים נגד המגרשים. ההוכחה הייתה מסכות מגן שלבשנו שם, אבל האמת היא שהכנו אותן כי ראינו שבמקומות אחרים המשטרה השתמשה בגז מדמיע, אז התכוננו לזה. אמרתי למראיינת שאלה שטויות ועלילת דם, אבל אחרי הריאיון התקשרתי שוב להפקה וביקשתי שייתנו לי לדבר עם אותו קצין. הם שאלו אותו, ואחרי שהסכים התקשרתי. אמרתי לו, אתה יודע שזה שקר, אתם מעלילים עלינו. לא היה לו מה לענות, הוא אמר שהוא רק אחראי על ההסברה וניתק.

"כמה ימים לפני הפינוי בא אליי הביתה קצין בכיר מאוד במערך הגירוש", חושף דגן, "הוא שואל אותי: 'מה הקווים האדומים שלכם, עד להיכן תלכו?'. אני בכלל לא מבין את השאלה, והופך אותה אליו - 'עד לאיפה אתם תלכו?'. הוא ענה לי בלי למצמץ: 'אני לוקח בחשבון שיהיו שני הרוגים בקרב המפונים בכל יישוב'. אמרתי לו: 'אתה לא מתבייש? אתה אומר לי בלי בעיה שתהרוג שני אנשים שלי, ועוד שואל אותי מה הגבולות שלי?'. היום אני יודע שבמהלך הפינוי שכבו צלפים על מגדל המים ובגבעה מולנו, עם צלבים על הראשים שלנו".

"האויב הגרוע ביותר להתיישבות - בורות"

בהחלטה שאינה מקרית לחלוטין, הקדימה ממשלת ישראל לפנות את היישובים בגוש קטיף לפני יישובי צפון השומרון. דגן טוען ששרון ידע שהמאבק בשא־נור ובחומש יהיה נחוש יותר מזה שביישובי הגוש, ולכן העדיף ללכת מהקל אל הכבד, מתוך מחשבה שהדבר יזרע ייאוש בלב המתנגדים. "הקו שאנחנו הובלנו היה שונה לחלוטין מזה שהובילה מועצת יש"ע בגוש קטיף. כשפנו אלינו ראשי מועצת יש"ע בבקשה לבוא וליטול חלק בהתנגדות לפינוי, אמרנו להם מפורשות שאנחנו לא מעוניינים בשיתוף פעולה. מי מהם שרוצה לבוא באופן פרטי ולמחות - כמובן מוזמן, אבל שותפות בהנהגה לא תהיה. מבחינתי, האופן שבו הם הוליכו שולל את עשרות אלפי האנשים שהלכו אחריהם בכפר מימון ובאופקים, זרע ייאוש בלבבות והחריב את המאבק. הכול היה מתוך כוונות טובות, והגירוש הוא כמובן אשמתו הבלעדית של שרון, אבל אי אפשר להתכחש לכך שהדרך שבה הובילו את המאבק גרמה לנזק ולייאוש".

למרות כל זאת, דגן מעיד על עצמו ועל חבריו, שהעמידה שלהם עד היום האחרון הייתה מתוך אמונה ונחישות, ולא רק כדי לצאת ידי חובה. מבחינתם, כך הוא מתאר, היה זה רק עוד קרב במערכה הגדולה. "בלילה האחרון שלפני הגירוש ישבנו יחד בחמ"ל מובילי המאבק של שא־נור, ותכננו את הצעדים שלנו למחר. פתאום הדלת נפתחה ונכנסו פנימה בשעטה הרב ולדמן, אליקים העצני, אריה אלדד ואל"מ במיל’ גדי דור. הם אמרו לנו: 'יש כאן כמעט עשרת אלפים שוטרים מול מאה וחמישים גברים. אם חס וחלילה לא יקרה מחר נס, אתם צריכים לחשוב כבר מעכשיו על איך אתם חוזרים לכאן'".

וכאן אנחנו חוזרים אל אותו אוטובוס, שמבעד לחלונותיו האטומים למחצה ראו דגן וחבריו את הבתים שלהם מתרחקים לבלי שוב. "היה שם שבר עצום, אבל במקום ליפול לייאוש, נשבענו שם כולם יחד - אנחנו נחזור. זו נקודה שברורה לכולנו מהרגע הראשון ועד עכשיו ממש. שבוע לאחר הגירוש, הייתה ברית למשפחת פירר משא־נור. היינו מפוזרים באלקנה ובבית אל, אבל התאספנו בברית שהייתה בקדומים. מיד אחרי הברית, זה כאילו היה לנו ברור, עלינו על הרכבים והתחלנו לנסוע לשא־נור. היה מחסום בדרך, פרצנו אותו, והגענו עד ליישוב. ראינו בעינינו פועלים ערבים הורסים לנו את הבתים. זו הייתה העלייה הראשונה לשא־נור".

שנה שלמה הסתובב דגן שקוע במחשבות. הרגע ההוא באוטובוס, ששינה אותו לבלי שוב, הלך והתפרט לשלושה עקרונות מעשיים. “אני מסתובב עם שלוש מסקנות מאוד ברורות שמלוות אותי מאז: אחת, אם אתה רוצה לנצח אתה חייב בניין כוח. שתיים, הבורות היא האויב הכי גרוע של ההתיישבות. שלוש, תם עידן המתנחל הפראייר. עם זה אני הולך, זה מה שאני עושה מאז".

דרכו הציבורית של יוסי דגן נבנתה על אותם ימים כדובר הישוב שא־נור בגירוש. הייאוש שחשו רבים מקרב המתיישבים מההנהגה הוותיקה של מועצת יש"ע, ובמקביל הגישה האחרת שהציג דגן, הביאו אותו עד לעמדתו הנוכחית כראש המועצה האזורית שומרון. "הייתה אמירה כזאת, שהגיעה מכיוון ראשי יש"ע, ש'אוי ואבוי לנו אם ננצח את המדינה'. זה חמור מאוד", הוא מכה על השולחן, "המטרה של כל ארגון במדינה היא לנצח אותה. ועד העובדים של 'אל על' שואף לנצח את המדינה, אז על ארץ ישראל לא ננצח את המדינה? אצלי אין דבר כזה יותר, אני בא כדי לנצח במאבקים. כמובן בלי אלימות, אבל גם בלי תבוסתנות".

העיקרון השני של דגן בא לידי ביטוי בפרויקטים מגוונים שהוביל עוד לפני שהתמנה לראש מועצה, וביתר שאת מאז נכנס ללשכתו באזור התעשייה ברקן. "הבאנו חצי מיליון איש לשומרון. אברי גלעד אמר שעבר את המהפך התודעתי שלו בסיור שלנו. מנחם בן ז"ל עבר לגור פה אחרי הסיורים שלנו. באים לפה אוונגליסטים וחברי פרלמנט אירופאים, אנחנו בונים קואליציות שייצרו לחץ נגדי בכל סוגיה שבה נזדקק להן. בזמן הגירוש כתבים העלילו עלינו שנהיה מצדה ולא היה לנו פתחון פה. היום, כתב שטחים שלא יתנהג בהגינות ימצא את עצמו מוחרם על ידי כל הגורמים באזור, ולמעשה חסר מקורות וסיפורים. מהר מאוד העורך שלו יעיף אותו".

האבן תהיה לראש פינה

את המאבק לחזרה לצפון השומרון ייסד דגן יחד עם אחד־עשר ארגונים נוספים כשנה לאחר הגירוש, תחת ארגון הגג שנקרא 'חומש תחילה'. “חזרנו מהמילואים של מלחמת לבנון השנייה וחשנו שבשלה העת. הציבור הבין את האיוולת, ועכשיו אנחנו מספיק חזקים כדי לצאת שוב למאבק. החלטנו ללכת בהתחלה על חומש, שהייתה יותר קרובה. בחנוכה עלינו בפעם הראשונה, והדלקנו נרות על מגדל המים. לאחר מכן עלינו שוב בפסח ולקראת תשעה באב. שנתיים אחרי הגירוש התחילה לפעול ישיבת חומש, שנמצאת שם עד היום בקביעות וברצף. אני צריך לומר את זה בצורה גלויה - אני מעריץ של האנשים האלה, ובראשם הרב אלישמע כהן. פינו אותם מאות פעמים, והם לא מתייאשים אף פעם, בקור ובחום".

את הפעילות הזאת עוטף ומלווה דגן כראש מועצה באופן הדוק. את עקרון בניית הכוח שלו הוא מיישם בעוצמה רבה בשדה הפוליטי. אלפי אזרחים שפקד לליכוד משמשים עבורו מנוף לחץ כבד בתוך התנועה, לצד שאר הקואליציות שיצר בחו"ל. בכל כנסת הוא מגיש את הצעת החוק לביטול חוק ההתנתקות. בתחילה היה זה ראש הממשלה אולמרט שפעל למסמס אותה, ובעשור האחרון זהו נתניהו. "כשדיברתי איתו על זה הוא אמר שהוא מבין, אבל הוא לא יכול מול האמריקנים. אני ממשיך להתעקש, החוק הזה הוא חרפה על מדינת ישראל. ברגע שהוא יבוטל אני מוציא תב"ע, מאשר תוכניות, ולמחרת מתחילים לבנות. יש שם כל התשתיות והתכנון, חסר רק פקס ממשרד ראש הממשלה וזהו. אני, יוסי דגן שפונה בבושת פנים, אומר לך שגם אהיה ראש המועצה שיבנה מחדש את חומש ושא־נור".

באותו לילה אחרון שלפני גירוש, אחרי שהסתיימה הישיבה הסוערת בחמ"ל, חזר דגן לביתו. אשתו אוריה לא יכלה להירדם. הם יצאו החוצה לחצר ביתם. "הסתכלנו על העמק, שבימים כתיקונם הוא הנוף הכי יפה בארץ, אבל באותו לילה היה מלא אורות כחולים וצעקות. הרמתי אבן מהרצפה, ואמרתי לאשתי שאם חלילה יפנו אותנו אנחנו נשמור את האבן הזאת כזיכרון בארון. לפני כמה שנים חנכנו את ביתנו בשבי שומרון. במקום לשמוח, בכינו שם בלי הפסקה. אמרתי לבן שלי שאומנם אנחנו בונים פה את הבית, אבל ברגע שיתאפשר להקים מחדש אפילו אוהל בשא־נור - אנחנו משכירים את הבית הזה והולכים לגור באוהל על ההר. הוצאנו את אותה אבן מהארון, ונשבענו שיום יבוא והאבן הזאת תהיה אבן הפינה לבית האמיתי שלנו בשא־נור".