ההבדל בין היחס של חלק מאנשי התקשורת הבורים, ל"פורים שמח" של חנן פורת ליחס שלנו, קשור להבדל עמוק ביחס למושג השמחה. אומנם יש כאן גם רצון מרושע להציג אותו שלילי, אבל מעבר לזה יש כאן פער שפה.
בעולם חילוני שמחה קשורה למקום משוחרר מבודר לא מחויב ולא רציני, זה מקום שאנשים רוצים אותו כי הוא כיף והוא נחמד הוא צורך אנושי, אבל אי אפשר להציגו כערך שצריך להקריב בשבילו. במיוחד בזמנים רציניים שם אין מקום לשמחה ולשעשוע כאלה, שם אם אתה לא רציני ומשווה ארשת פנים כזאת, הרי זה סימן שאתה מקל ראש.
אצל אנשים מאמינים שמחה קשורה לאמונה, לידיעה הוודאית שיש בורא ולכן לכל מה שקורה יש משמעות. לכן אדם אולי את שמחתו הפרטית ישמח רק כאשר מצבו טוב, אבל כאשר באים השבתות והחגים וימי הפורים הוא מצטרף לשמחת האמונה שמחה הדורות שהיא מעבר לחיים שלו. הרב סולוביציק [במאמרו "צרוף"] מתאר את עומק דרישתה של ההלכה מהאדם האבל להפסיק אבלו כאשר מתקדש חג ולהצטרף -ואיזה צרוף זה- לשמחת הציבור. הוא מציג אותה כגבורה הרואית שבן דורנו כמעט לא מסוגל להבינה.
אין דרישה כמובן שהאדם לא ירגיש במצבים כאלו עצב בלבו, אבל יש דרישה שהוא יכוון פניו כנגד שמחת הרבים, שמחת האמונה, שמחת עם ישראל לדורותיו, ולאחר הרגל יחזור לאבלו ולמצוות הניחום.
גם לאדם ששרוי בשמחה מליאה יש בשמחה ממד נוסף. יש בתוכה קורטוב של עומק ורצינות. ריקודים של אמונה בשמחת בית השואבה או בחתונות או במירון יש בהם גם התעלות ורוממות יחד עם שמחה מתפרצת ואפילו שובבות. את הריקודים האלו לא תמצא בשמחות עם אופי חילוני.
שמחה זו היא לא ביטוי לחוסר אחריות ולחוסר רצינות, אלא ללקיחת אחריות ולרצינות עמוקה שאומרת שגם כאשר קשה לא מתייאשים, ומחזיקים חזק בחבל של אמונה, ובחוט של תקווה בקדוש ברוך הוא. נקודת מוצא זו מאפשרת לאדם לכונן גם את השמחה הפשוטה האנושית.
אז מעבר לרשעות שיש בעניין יש כאן גם בערות, פער שפה. אשרינו שזכינו לשפת האמונה הלוואי שנצליח לממש אותה הלוואי שנצליח להסביר אותה.