הזמר אביתר בנאי חושף לרגל ט"ו באב את הילדות הטעונה שלו ושל אשתו, ומבין שדווקא ילדות נטולת אהבה הוא הצורך שלהם עכשיו.
וכך הוא כותב על עצמו בדף הפייסבוק שלו: "אבא ואמא שלי היו מאד עסוקים. מנהלת בית ספר ושופט. אני ילד של מפתח בשרשרת גומי על הצוואר. האחים כבר היו גדולים. חוזר מבית ספר בכיתה ג', טבעול ו MTV. מושיט ידיים לאמא שתרים אותי אבל היא לא יכולה. לא בבית".
"אחר כך, מגיל 15 חוויות של קשרים ראשונים עם בנות. בגדתי ונבגדתי. תיכון. 'החבר הכי טוב שלך בוגד בך עם החברה הראשונה שלך', אמרו לי. דופק את הראש בקיר מרוב קנאה וכאב.
אחר כך תל אביב, מערכות יחסים מהבהבות. אובדן האמון הולך ומתעצם, הספק מובנה בעצם היחסים, אוהב ונמנע משמשים בערבוביה.
בדידות, מניפולציות, פחדים
ערך עצמי ברצפה
אני יכול לאהוב?
יש אהבה בעולם?
***
ילדות עם מוטיבים דומים היו לרות בדנמרק,
בכפר בחופי האוקיינוס הצפוני.
אמא של רות הייתה עסוקה מאוד ונוטה לעצבות,
לא מאמינה ביכולת של גברים לאהוב. לא באמת מאמינה באהבה.
גם את רות הקטנה לא ממש הרימו כשהיא הושיטה ידיים למעלה
אני חושב שהיא בחרה בי כדי לשחזר את היחסים עם אמא שלה.
***
עסוק מאד, נוטה לעצבות
לא באמת מאמין ביכולת שלי לאהוב
זה יכול היה להיות טרגי
שחזור של כאבי הילדות
שניים שוכבים זה לצד זה
אבל בעומק ליבם לא מאמינים באהבה, בעצמם.
יכול היה להתחיל פה מסע של האשמות, של קורבנות, של עלבון ואכזבה
כבר הייתי בזה
משהו דומה קורה כנראה לחצי מהאוכלוסייה.
וזה יכול להיות הריפוי הכי עמוק וגואל.
אם אני אבין שלהעניק לך את מה שלא זכית בו כילדה
זה יהיה הריפוי שלי
לתת לך בטחון ואהבה רצופה ולא מהבהבת
לתת לך יד ומקום
זה יהיה הריפוי שלי.
לא לסגת ממך
לוותר על ה"אולי" על פתחי היציאה, על הדפוסים הישנים
לבוא בענווה, בשותפות גורל ובהזדהות
הריפוי שלי יהיה לרפא אותך.
ואם תראי את הסיפור שלי
את הצורך שלי באהבה, שתראי אותי, שתאמיני בי
שלא תסגרי בפניי, שתבטחי בי ותתקרבי
שתסתכלי עליי ותתפעלי
תני לי יד ומקום
הריפוי שלך יהיה לרפא אותי
זה יהיה שינוי עמוק
נהיה אחד באמת
זו אהבה
גאולה
זה ט"ו באב".