"כשזה יהיה זה - אתה תדע"

אתמול ציינו את ט"ו באב, חג האהבה הזוגית הישראלי (מי זה וולנטיין?), אז אכתוב כעת אודות עניין מסוים שיושב לי כבר זמן מה בראש. ואם לא עכשיו אימתי.

ובכן, אכתוב כעת על אחד מקוטלי הזוגיות הארסיים ביותר.

רבים אינם יודעים זאת, אך אחד הדברים שהכי מכשילים קשרים זוגיים טובים ומתאימים מלהתממש הוא המשפט הנורא: "כשזה יהיה זה - אתה תדע" (וכמובן גם - "את תדעי").

יש אנשים, טובים כמובן, שחוו את הידיעה הזו בעצמם, או שמעו אודותיה, והם מעבירים אותה הלאה וזורעים הרס רב במו פיהם. הדרך לגיהינום, כידוע, רצופה כוונות טובות.

בואו נדבר דוגרי – רוב הזוגות שמתחתנים לא 'יודעים שזה זה'. אחוז מסוים וקטן מהם כן, אבל רובם לא.

רוב האנשים מתחתנים משלל סיבות, וביניהן – לחץ חברתי ו/או משפחתי, הריון לא מתוכנן, פחד שלא ימצאו משהו יותר טוב בעתיד, חרדה כלכלית, מצוקת זמן באפשרות הגופנית להבאת ילדים, תחושת בדידות חזקה, חשק מיני שאינו ממומש, ועוד.

ומעל כולן, הסיבה הנפוצה ביותר – תחושה כללית (אך לא ודאית) שהקשר שהם נמצאים בו הנו מספיק טוב ומתאים בכדי להביאו לכדי נישואין. וכן, בכל החלטה כזו קיים הימור.

הסכנה החמורה ביותר במשפטים כמו "כשזה יהיה זה - אתה תדע", "כשזה יגיע - את תדעי", הוא שרווקים רבים מחכים בכל מאודם לידיעה הזו, לתחושה הברורה, האחת שאין שנייה לה. לאור הבהיר שמניס את הצללים. מחכים, ומחכים ומחכים. 

לעתים, זו האמת, לוקח לתחושה הזו שנים רבות להגיע. ולעתים תכופות יותר, היא אינה מגיעה לעולם. את מפח הנפש יחוו המצפים, לא מפריחי הסיסמאות.

אם כן, למען הצלחתם של קשרים זוגיים רבים יותר באופן משמעותי, אני מבקש וממליץ בזאת למחוק מעל פני האדמה את המשפט המסוכן הזה, והחלפתו במסר אנושי ומתאים הרבה יותר:

רווקים יקרים - אל תחכו לידיעה הברורה. להרגשה הוודאית. תסתכלו על הסך הכל, על השלם. אם מה שיש לכם וביניכם נראה טוב ומתאים מספיק – לכו על זה (אודות הדברים החשובים לענ"ד לבדיקה בעניין זה - ב"נ בפוסט אחר).

תראו, שורה תחתונה, זה שיש לכם ספקות זה הכי טבעי בעולם. רק מעטים מאוד, אם בכלל, נכנסים תחת החופה ללא ספקות מנקרים. וגם אם זה כבר קורה לאותם מלומדי ניסים, אין בתחושתם זו בכדי לנבא את הצלחת הקשר שלהם ורמת האושר אשר תהיה להם בו ובזכותו.

מוצאי יום אהבה שמח