השיעור הראשון שלי בטירונות היה בנושא קיום הפקודות בצה"ל. המפקד הרחיב להסביר שאם אין משמעת ואין קיום פקודות, הצבא אינו יכול לתפקד.
היכולת של הצבא להלחם יחד ולנצח במערכה, נובעת משרשרת פיקוד ברורה. אם כל חייל יעשה מה שלדעתו נכון, הצבא יתפורר לחלוטין. לכן, גם אם הפקודה מוטעית, מחיר קיומן של כמה פקודות שגויות נמוך יותר ממחירן של סרבנות ואי ציות. מסקנת השיעור היתה, שקיום הפקודות בצבא, הוא הבסיס לקיומו, וסרבנות הורסת את הצבא כולו.
באותו שיעור עצמו, חידד מעביר השיעור, שיש פקודות שאסור לציית להן. אלו פקודות? פקודות שהן בלתי חוקיות בעליל או בלתי מוסריות בעליל. המציית לפקודות אלו עלול לעמוד למשפט, ולא יוכל להסתתר מאחורי הטענה "רק מילאתי פקודות". זו פקודה שאסור למלאה.
תורתנו הקדושה קדמה לאותו שיעור שכל חייל שומע בתחילת הטירונות, וקבעה אותם עקרונות:
נכתב בספר יהושע (א,יח) "כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יַמְרֶה אֶת פִּיךָ וְלֹא יִשְׁמַע אֶת דְּבָרֶיךָ לְכֹל אֲשֶׁר תְּצַוֶּנּוּ יוּמָת רַק חֲזַק וֶאֱמָץ". כלומר, מי שלא מציית לפקודה של מלך ישראל חייב מיתה. הסבירו המפרשים, שאי ציות לפקודה מפרק את הצבא, וממילא זהו פיקוח נפש של כלל ישראל. לכן המסרב פקודה חייב מיתה, בהיותו מסכן את הצבאיות הישראלית כולה.
אמנם, דרשו חז"ל (סנהדרין מט ע"א): "'כל איש אשר ימרה את פיך ולא ישמע את דבריך לכל אשר תצונו יומת'. יכול אפילו לדברי תורה? תלמוד לומר 'רק חזק ואמץ'". ופרש רש"י: "שאם בא המלך לבטל דברי תורה אין שומעין לו".
כלומר, העיקרון שצריך לבצע פקודות וחומרת עונשו של המסרב מוגבלים: אם המלך ציווה לבטל דברי תורה, הרי שזו "פקודה בלתי חוקית בעליל", ואין לקיימה.
וכך פסק גם הרמב"ם בהלכות מלכים (פרק ג' הלכות ח+ט) "כָּל הַמּוֹרֵד בְּמֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל יֵשׁ לַמֶּלֶךְ רְשׁוּת לְהָרְגוֹ. אֲפִלּוּ גָּזַר עַל אֶחָד מִשְּׁאָר הָעָם שֶׁיֵּלֵךְ לְמָקוֹם פְּלוֹנִי וְלֹא הָלַךְ אוֹ שֶׁלֹּא יָצָא מִבֵּיתוֹ וְיָצָא חַיָּב מִיתָה. וְאִם רָצָה לְהָרְגוֹ יֵהָרֵג. שֶׁנֶּאֱמַר 'כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יַמְרֶה אֶת פִּיךָ'...
הַמְבַטֵּל גְּזֵרַת הַמֶּלֶךְ בִּשְׁבִיל שֶׁנִּתְעַסֵּק בְּמִצְוֹת. אֲפִלּוּ בְּמִצְוָה קַלָּה הֲרֵי זֶה פָּטוּר. דִּבְרֵי הָרַב וְדִבְרֵי הָעֶבֶד דִּבְרֵי הָרַב קוֹדְמִין. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר אִם גָּזַר הַמֶּלֶךְ לְבַטֵּל מִצְוָה שֶׁאֵין שׁוֹמְעִין לוֹ".
בחודשים שלפני ההינתקות עסק הציבור בין השאר בסוגיית סירוב פקודה.
רבים מגדולי תלמידי החכמים, בראשם הרב אברהם שפירא זצ"ל יחד עם הרב דב ליאור, הרב זלמן מלמד, הרב אביגדור נבנצל, הרב דוד חי הכהן, הרב מזוז שליט"א ועוד רבים אחרים, חתמו על כרוז הקורא לחיילים לסרב לפקודת הגירוש. הרב אברהם שפירא אף פרסם ברבים למעלה מחצי שנה לפני הגירוש, כי כל חייל יאמר כבר אז למפקדו כי בכוונתו לסרב, וזאת כדי ליצר אווירת סרבנות שתעצור את הגירוש.
היו אחרים שסברו אחרת. כדי לחזק את דעתם הם ציטטו את כל המפרשים שדבריהם הובאו לעיל, על הרס הצבא ופיקוח הנפש הציבורי שבסרבנות. חלקם חילקו בין ה"מעגלים" השונים. בסופו של דבר מפקדי הצבא השכילו לשלוח למשימות אחרות חיילים שרצו לסרב, וסירובי הפקודה בפועל היו מעטים.
אחרי חורבן גוש קטיף, הופנו האשמות ציבוריות כלפי אלו שאמרו לא לסרב, על שנתנו בכך רוח גבית לגירוש, ובשמם השתמשו ראשו הצבא כדי לגדוע סרבנות המונית. "אפילו רב פלוני ורב אלמוני אמרו שלא לסרב" אמרו ראשי הצבא לחיילים, ובכך הכשירו את הוצאת האנשים מביתם.
רבים מהחיילים עשו זאת עם עיניים מושפלות. ונטענה הטענה, שסרבנות ברורה והמונית שלנו, היתה יוצרת אווירת סרבנות, שהיתה משפיעה גם על אחרים ומצילה את גוש קטיף וצפון השומרון.
המתנגדים לסרבנות, שכאבו את עצם הגירוש, לצד הכאב על האשמות המוטחות כלפיהם, נשארו בעמדתם, כי סרבנות מצד אחד של המפה הפוליטית תביא לסרבנות מצד שני. להערכתם, אם סרבנות היתה עוצרת את ביצוע החלטת הממשלה והכנסת להחריב ישובים, עלולה היתה לקום סרבנות מצד שני, שהיתה מאבדת את יכולתם של צה"ל ומדינת ישראל לשמור על הישובים.
בנוסף השיבו: "הטענה שעל ידי סרבנות היינו יכולים למנוע את הגירוש היא מגוחכת. וכי החיילים החילונים שביצעו את הגירוש מקשיבים לרבנים?", "וכי הם זקוקים ל"פסק" שלנו כדי לקיים את פקודות הצבא?". הרי חלקם תמכו בגירוש, וגם אותם שהתנגדו לגירוש, פעלו תחת איום משמעותי שאם לא יבצעו את הפקודה יענשו קשות.
בעיני, הדיון על סירוב פקודה אינו מסתיים כלל בשאלה האם היינו יכולים למנוע את הגירוש או לא. יש כאן משהו מהותי הרבה יותר. משהו שהוגדר היטב על ידי המפקד ממנו שמעתי את השיעור הראשון בטירונות:
הרי גם על הצבא מוסכם, שפקודה בלתי מוסרית בעליל אין צורך לקיים, ואף אסור לבצע אותה.
שאלת הסרבנות היא בעצם שאלה האם גירוש יהודי חבל עזה היא מעשה מוסרי או לא.
האמירה לא לסרב, איננה רק "מסקנה שונה בשאלה הלכתית", אלא אמירה ציבורית שגירוש יהודים אינו מעשה בלתי מוסרי.
השלכותיה של האמירה הציבורית שגירוש היהודים אינה "פקודה בלתי מוסרית בעליל", אינן מסתכמות בשאלה כמה חיילים יסרבו, אלא הינן רחבות הרבה יותר: האם אנו זכאים לזכויות בסיסיות של בן אנוש, או שבגירושנו מנחלתנו אין בעיה מוסרית.