ימים מטלטלים אלו מזמנים לחיינו אירועים של מבוכה וכאב, ומעמידים לפתחנו תביעה לבחון מחדש את עמדת הלב השוכן בקרבנו.
מופע הבידוד המדכא, שהפך לצערנו למציאות שרבים נכנסים לתוכה ויוצאים ממנה, מדגיש את הצורך בהפניית מבט פנימה אל הלב- מה הוא מבקש מתוכנו להביע, מה מכביד וחונק את זרמיו הטבעיים בדרכם אל מעיינות השמחה, החיוניות והאמת. זמני הקשבה ללב אולי אף יחלצו מתוכו צלילים שנסחפו בשצף החיים ונקברו תחתיו. נקשיב לתנועת פעימותיו שבמשך הזמן נשחקה. נשיב לו את חיוניותו וטבעיותו שרק אז שוררת בו הרמוניה, תענוג אמתי, קדושה ואהבה גדולה.
מהזירה האינטימית של חדר הבידוד אל זירת הרחוב ממנו מגיחים תפילות מכל סמטה וחצר שבו. מנייני החצרות נדמים כתחנות עצירה וריענון לקראת כניסה מחודשת להיכלות התפילה מזוככים ונקיים יותר, פנויים לרחשי לב אמתיים וטהורים, לדיבור אלוקי שיחדור פנימה. הם מזמינים לבירור נוקב, הן פרטי והן ציבורי, ביחס למעמד התפילה ומקומו של הלב בעמידה מול בורא עולם. האם הוצתו בנו להבות הרגש באותו עת רצון ובקשה? האם נכנסנו לתיבות התפילה וחיפשנו דרכן את חוצב נשמתנו?
חוויה נוספת שפרצה באופן בלתי צפוי למרקע חיינו והיא מכווצת לא פחות היא שמירת המרחק בין איש לרעהו. הלב, שחש אי נעימות כאשר יהודי מתקרב, מעורר לחשבון נפש בדבר אטימות הלב שהפגנו לעתים ביחס לזולתנו. זה יכול להיות בהתעלמות מהמתרחש דלת ממול, מאדם בודד שמתגורר בשכונה, או כאשר אטמנו את ליבנו שהתבשרנו על בן משפחה שלא מניח תפילין מזה זמן רב. באופן זה חשבנו שאנו מגנים על הלב הפרטי שלנו ומטפחים אותו, אלא להפך- פעלנו לדכא אותו.
אם נתבונן פנימה, ננקה את ליבנו מכל אותם הרעלים שמפריעים לחיבור אל בוראנו, בחיבור אל עצמנו ואל זולתנו, ונשוב בכל לבבנו אל המעיין הפנימי, לעדינותו הטבעית, נביא לא רק לתיקוננו האישי אלא לתיקון הלב הכללי- בית עולמים. הבית שרוחש ומפעפע מתחת לשכבות נסתרות וממתין שנבנה אותו תחילה בתוכנו. רק כך הוא ישוב להיות עורק שמזרים באופן גלוי חיים לכל האומה ולכל יצור חי כבימי קדם. שנזכה במהרה לחזות בחידוש פעולתו, להרגיש מחדש כיצד פועם הוא כבראשונה ונשמע סוף סוף את מנגינותיו העדינות והנעימות. אמן.