כך ניצלה ההתיישבות ביו"ש אחרי ההתנתקות

זה היה הרגע בו החליט שרון שהוא הולך למחוק ולהחריב את כל יצירי כפיו – ההתיישבות ביש"ע.

חגי הוברמן , י"ט באב תש"פ

כך ניצלה ההתיישבות ביו"ש אחרי ההתנתקות-ערוץ 7
אריאל שרון
צילום: אבי אוחיון. לע"מ

אני זוכר, מן הסתם כמו כל אזרחי ישראל שחוו את האירועים הללו, שני אירועים הקשורים לשני ראשי ממשלה. הראשון – הלילה בו נרצח ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל.

האבל בכל מחוזות הימין היה אמיתי, מעומק הלב (אולי חוץ משוליים שבשוליים, סהרוריים לחלוטין). הכאב והצער לפתו אותנו, אנשי הימין, בכל הכוח. בלילה שאחרי הרצח לא הצלחתי להירדם, אני מניח כמו אלפים אחרים במדינה, בעיקר מתוך חשש לעתידה של המדינה.

אני זוכר גם את ההודעה שאריאל שרון לקה באירוע מוחי, האירוע השני. את הצהלה בכל מחוזות הימין לא ניתן היה להסתיר – וגם אף אחד לא ניסה לעשות את זה. לאחר האכזבה מההתאוששות של שרון אחרי האירוע המוחי הראשון, כשנודע על האירוע השני, העליצות והחדווה הרקיעו שחקים, גם אצלי.

לא התביישתי בשמחה הזו, ולא ניסיתי להסתיר אותה. וככל ששנתו המתוקה של שרון התארכה, כך גברה התחושה ששרון קיבל את העונש הכי מתאים לו. השמחה היתה גם על כך ששרון קיבל עונשו מיד שמים ולא מיד אדם.

בשבת שעברה פירסם העיתונאי נדב שרגאי ב'ישראל היום' כתבה מורחבת על כך, ששרון החל לתכנן "התנתקות" שניה גם ביו"ש, של עקירת עשרות יישובים ונסיגה עמוקה – עד לגדר ההפרדה. למרות ההכחשות שהשמיעו גלעד שרון, אייל ארד ואסי שריב, אני מאמין לדברים של דני רוס, דב וייסגלס ואהוד אולמרט, מתוך אותה כתבה, ששרון בהחלט היה קשוב להאזין להצעות בנושא, גם אם עדיין לא קיבל החלטה. את ההחלטה הוא היה מקבל, ללא ספק, אחרי שהיה מנצח בבחירות 2006.

אני רוצה להוסיף על הדברים של נדב, דברים ששמעתי בעצמי מאדם שהיה בחוג הקרוב ביותר של אריק שרון, על ההתנתקות ועל ההתכנסות ועל כל מה שביניהם. הדברים יסבירו למה אני משוכנע בכל ישותי, שאם שרון לא היה הולך לישון מיד אחרי ההתנתקות, הוא היה ממשיך בעקירת עשרות יישובים גם ביו"ש.

ביזיון במישאל המתפקדים

אחרי ששרון החליט על הנסיגה מהרצועה, בגלל מצוקתו המשפטית והרצון למנוע הגשת כתב אישום נגדו – מטרה שללא ספק הושגה – הוא הבין שלצורך קידום התוכנית הוא חייב גם לעשות איזו 'הצגה דמוקרטית'. ישראל כץ, שהיה בעברו הרחוק עוזרו של שרון, יעץ לו: תעביר את ההחלטה למתפקדי הליכוד, וכך תוכל לקבל גושפנקא מאלו שבחרו אותנו לכנסת.

כך עלה רעיון 'מישאל מתפקדי הליכוד'. לפני שהחליט על כך, ביצע שרון שני סקרים בקרב מתפקדי הליכוד בהפרש של שבועיים, ובשניהם קיבלה תוכניתו רוב עצום. שרון חיכך ידיו בהנאה מהתחושה שמתפקדי הליכוד איתו, ומיהר להכריז כי החליט להעביר את ההחלטה למתפקדי הליכוד, באמצעות מישאל מתפקדים. כל כך בטוח היה בניצחונו, שהתחייב פומבית לקבל כל תוצאה של המישאל.

בשביל תושבי חבל עזה ומועצת יש"ע היתה ההחלטה הזו מתנה משמיים. הם, שהואשמו כל הזמן בכך שאינם 'דמוקרטים', קיבלו אפשרות לשחק במגרש הדמוקרטי האמיתי, זה ששרון בעצמו בחר בו, והם לא החמיצו את ההזדמנות. כעת היה להם יעד ברור: מסע הסברה חסר תקדים בקרב כל מתפקדי הליכוד. כך החל מבצע מדהים של מפגשי 'פנים אל פנים' עם כל מתפקדי הליכוד.

ההצלחה היתה מדהימה. בערבו של יום המישאל התברר גודל התבוסה של ראש הממשלה: 59.5% מכלל המצביעים מתפקדי הליכוד התנגדו לתוכנית, ורק 39.7% תמכו בה.

מישאל המתפקדים היה תבוסה משפילה לשרון. נכון שבהמשך הוא מצא את הדרך הנכלולית להתעלם מתוצאות המישאל, ולהתעלם מההתחייבות הפומבית שלו, באמצעות התעלול השקרי של 'תוכנית ההתנתקות המתוקנת'. אבל את הביזיון שמועצת יש"ע הנחילה לו, הוא לא במהרה שכח. במבנה הנפשי של שרון, הוא לא הכיר במונח של 'חברים אבל חלוקים': או שאתה איתו עד הסוף, או שאתה נגדו – וגם אז עד הסוף.

מאותו רגע שרון סימן את מועצת יש"ע כאוייבת המרה שלו. זה היה הרגע בו החליט שרון שהוא הולך למחוק ולהחריב את כל יצירי כפיו – ההתיישבות ביש"ע. אריאל שרון הפך להיות האוייב מספר 1 של ההתיישבות לא רק בחבל עזה, אלא גם ביהודה ושומרון. לא היה עוד ראש-ממשלה בתולדות מדינת ישראל שהיה כל-כך עויין ושונא את כל מפעל ההתנחלות. "אתם לא יודעים עד כמה שרון שונא אתכם", אמר אחד ממקורביו לפנחס ולרשטיין אחרי המישאל.

אנשים שפגשו את ראש הממשלה אחרי משאל המתפקדים התרשמו כי "שרון באטרף", מרגיש שהוא חייב להציג עקירה כלשהי של יישובים, כנקמה.

שרון הזועם החליט לכלות את זעמו, קודם כל, ב'אוייב' שסימן לו זה מכבר: המאחזים, אלו שהוא בעצמו דירבן והקים בקריאתו למועצת יש"ע ערב הסכם וויי: "רוצו על הגבעות. מה שתתפסו יישאר בידינו. מה שלא תתפסו לא יישאר בידינו".

יום אחד בלבד אחרי כישלונו במשאל המתפקדים, מיהר שרון לחתום על צווים לעקירת שלושה מאחזים: נגוהות מערב שבדרום הר חברון, גבעת אסף, ורמת גלעד. עוד קודם לכן, בכ"ו בטבת תשס"ד, 20 בינואר 2004, הוצא צו לעקירת מאחז נוסף, גבעת הרואה שמדרום לעלי.
שבוע אחרי המישאל, בכ"ו באייר תשס"ד, 7 במאי 2004, החריבו כוחות הביטחון את מצפה-יצהר, בפעם הרביעית מאז הוקם.

הדו"ח המסולף של טליה ששון

שרון רצה להמשיך את חורבן המאחזים. אבל החוק, אחרי כל הצווים המיוחדים, לא עמד לצידו. מועצת יש"ע הצליחה בכלים משפטיים לעכב את פינוי המאחזים. ושרון, שור זועם, החליט לקבל גיבוי משפטי לעקירת המאחזים, עד האחרון שבהם.

הפתרון נמצא בדמותה של עורכת-הדין טליה ששון, אז מנהלת המחלקה המשפטית של משרד המשפטים, שהיתה ידועה בדעותיה השמאלניות הקיצוניות גם כשעבדה בשירות הציבורי. בי"א באב תשס"ד, 29 ביולי 2004, שיגר שרון כתב מינוי לטליה ששון, האשה שכל-כך שנא עד אז, והטיל עליה להכין דו"ח ובו כל ההיבטים המשפטיים של המאחזים ביו"ש. בציבור השתרר בטעות הרושם, ששרון ביקש מעוה"ד ששון לבדוק מה המעמד המשפטי של המאחזים, והבדיקה שלה העלתה שכל המאחזים אינם חוקיים. אין טעות גדולה מזו.

התהליך היה הפוך. שרון ביקש מטליה ששון במפורש: תכיני לי דו"ח משפטי שקובע שכל המאחזים לא חוקיים, כדי שאוכל לעקור אותם. מסקנות הדו"ח קדמו לדו"ח! מי שניסח את מסקנות הדו"ח היה אריאל שרון. עו"ד ששון היתה צריכה לתת לשרון את הגושפנקא המשפטית למסקנה ששרון ניסח לה: המאחזים אינם חוקיים, צריכים לעקור אותם.

הדברים כתובים בבירור בכתב המינוי של טליה ששון, בו היא התבקשה לבצע "שינויים, תיקונים או תוספות חקיקה, תקנות, צווים או החלטות ממשלה ככל הנדרש להפסקת תופעת המאחזים ופינויים".

טליה ששון, ייאמר לשבחה, סיפקה לו את הסחורה. בדו"ח שפירסמה היא קבעה במפורש, אחרי לוליינות משפטית מעוררת גיחוך שלא כאן המקום לפרטה, שכל המאחזים לא חוקיים ואפשר לעקור אותם.

זאת היתה אם כן התוכנית של שרון: להשלים את הנסיגה מהרצועה, לעקור את כל המאחזים בהתאם לדו"ח של טליה ששון, ואח"כ לבצע את תוכנית 'ההתכנסות' של נסיגה עמוקה ביו"ש עד גדר ההפרדה והחרבת כל היישובים שממזרח לה. ב"ה שהקב"ה שלח את שרון לישון לפני שהספיק לבצע את זממו זה.

באדיבות מצב הרוח