הדתה - זה רק לדתיים?

זו העת להשקיע את המאמצים בחיבור כל יהודי מחדש לשורשים, בהעמקת הזהות היהודית ובטיפוח הגאווה מההיסטוריה שלנו.

הרב שמואל אברהם , כ' באב תש"פ

הדתה - זה רק לדתיים?-ערוץ 7
הרב שמואל אברהם
צילום: עצמי

כבר קרה לנו בעבר שנכנסנו לארץ אחרי שואה נוראה. למרות שזה היה נראה טוב בהתחלה, בסוף לא החזקנו מעמד ויצאנו שוב לגלות.

אחרי שיצאנו ממצרים, בה שיעבדו אותנו בפרך והטביעו את ילדינו למוות, ובתום 40 שנות נדודים, הגיע הרגע. נכנסים לארץ. בהתחלה זה נראה טוב, תנופת הכיבושים מאחדת את כולם. אבל מהר מאוד, עם פטירת יהושוע, כל שבט התפנה לחייו הפרטיים.

השוני האידיאולוגי, האינטרסים השבטיים וקשיי החיים בארץ, גרמו לאחדות המיוחלת להתמסמס. זרעי הפירוד הפכו ליריבויות גלויות והובילו עד לכדי יצירת ממלכות שונות: ממלכת יהודה, וממלכת ישראל. לאחר חורבן בית המקדש הראשון והשני, שניהם בתשעה באב, יצאנו שוב לגלות בת 2000 שנה.

כיום, 70 שנה אחרי החזרה לארץ, בעיצומן של הפגנות סוערות ועל סף עוד מערכת בחירות, ישנה הרגשה מטרידה שאנחנו בתוך תהליך דומה. לפני 5 שנים, נשיא המדינה מר רובי ריבלין, ניסה להגדיר את הבעיה ולהציע לה פיתרון, בנאום "ארבעת השבטים" בכנס הרצליה.

לשיטתו, החברה הישראלית מחולקת כיום לארבעה "שבטים": חרדי, חילוני, דתי, וערבי. "תל אביב היא עיר של שבט, כמו שאום אל פאחם היא עיר של שבט. כך גם אפרת או בני ברק מהוות כל אחת עיר של שבט אחר". לדבריו, כולנו נצטרך להשלים עם הנפרדות וללמוד איך לחיות יחד. דבריו קיבלו תהודה גדולה, ואף הפכו לתכני לימוד במוסדות חינוך שונים.

בלי להתייחס לאמירה המקוממת שהערבים הם "שבט" נוסף, ולמרות שדבריו באו מתוך כוונה טובה, נראה שהנשיא לא הפנים שהחלוקה שלנו, היהודים ל"שבטים", למרות היותה מפתה ולעיתים מתבקשת מכורח המציאות, היא טעות שמובילה לתוצאה ההפוכה. היא מנציחה את הקיטוב ומעצימה את הבעיה. כמובן שאין להתעלם מהשוני האידיאולוגי בינינו, במובנים רבים הוא נחוץ ואף מפרה, הרי בסופו של דבר אנחנו באמת באים מ – 12 שבטים שונים. אבל מי שחושב שהנצחת השוני "בינינו" ל"בינם" כשיטה קבועה תפתור משהו, טועה בגדול. זה בדיוק מה שקרה לאבותינו אז, והסתיים לא טוב.

בצורה מפתיעה, האור בקצה המנהרה מתחיל להופיע במקום הכי לא מתוכנן. עם היציאה הטראומטית לגלות. בדיוק כשהיה נראה שהנה גם אנחנו כמו שאר העמים, מתפזרים לנצח- זה לא קרה. אדרבה, בגלות הצלחנו לשמור על האחדות והזהות היהודית והלאומית שלנו, ואף לחזק אותה. איך זה קרה? הגלות לימדה אותנו בדרך הקשה שגורלנו משותף ושיש לנו רק מקום אחד בעולם.

שאנחנו יהודים ושייכים לעם ישראל. האנטישמיות, אז וגם היום, לא מבדילה בין כיפה לקוקו, בין ביבי לגנץ או לתמר זנדברג, בין תל אביב, אפרת או בני ברק. מבחינת אויבינו כולנו אותו דבר – יהודים. בצורה אבסורדית, דווקא הפיזור שלנו בגלות, שגרם לשכחת השבטיות, הוביל לכך שכל יהודי מרגיש אחווה וקשר טבעי ליהודי אחר, גם אם המראה המוצא השפה ותפיסת העולם שלו שונים לחלוטין. הראי"ה קוק ניסח זאת כך: שכחת השבטיות היתה בעצם - הכנה לאחדות האומה. התאגדנו מחדש סביב הנקודה הבסיסית והעמוקה ביותר: כולנו יהודים.

הדבר המתבקש מאיתנו הוא פשוט מאוד: ללמד יהדות, בכל מקום, לכולם, בלי להתנצל. הדמגוגיה הרווחת שקוראת ללימוד יהדות 'הדתה' מתעלמת במופגן מכך שהיהדות נמצאת כאן אלפי שנים, הרבה לפני ברנר בן גוריון וחומרי הלימוד לאזרחות. אם הם כן, למה שאבות האומה שלנו לא? הראו לי אמריקאי, רפובליקני או דמוקרטי, שלא לומד על ג'ון אדמס או גורג' וושינגטון. ערבי שלא ילמד על מוחמד? אין מצב. צרפתי שלא ידע מיהו נפוליאון, או לואי ה 14 'מלך השמש' השחצן והשנוא? אין סיכוי. ואנחנו? כמה יהודים ביקרו במגדל אייפל ועדיין לא דרכו במערת המכפלה או בעיר דוד? אנו, שיש לנו סיפור שכל העמים לומדים עליו, בוחרים להתעלם ממנו. במודע.

זהו המסר שעלינו ללכת איתו. זו העת להשקיע את המאמצים בחיבור כל יהודי מחדש לשורשים, בהעמקת הזהות היהודית ובטיפוח הגאווה מההיסטוריה שלנו. בלי להתבייש נלמד על אבותינו גיבורי התנ"ך (ונתנער מתוכניות הזויות כמו 'היהודים באים'), על דוד המלך, על הבעל שם טוב והרמב"ם. זה המכנה המשותף הנצחי והאמיתי שלנו, ואם נודה על האמת, לפעמים נראה שהוא גם בין היחידים שיש לנו.

הכותב משמש כרב קהילת 'ספרדי דתי לאומי' בהדר גנים, פתח תקווה, וכאיש חינוך