מקזבלנקה לגבעתי

ג'רמי אוחנה עלה לבד ממרוקו כדי להגן על המדינה - ועל הקבר של אמא.

עדי בר, אתר צה"ל , כ' באב תש"פ

ג'רמי אוחנה
ג'רמי אוחנה
צילום: דובר צה"ל

רב"ט ג'רמי אוחנה הכיר את קזבלנקה האמיתית, לא מהסרט הישן בשחור-לבן. הוא גדל בקהילה יהודית קטנה שמנתה כ-5,000 איש, בעולם של שילובים - בין תרבות יהודית ומוסלמית, בין עברית, אנגלית וצרפתית ובין אהבתו למרוקו והשאיפה להגשים את חלומו לעלות לארץ.

"מאוד נהניתי לגור שם", ג'רמי נזכר בילדותו, ומוסיף על החיים כמיעוט יהודי במדינה מוסלמית, "לא חוויתי גזענות כמו שאנשים מדמיינים. ככל שעבר הזמן, יותר ויותר יהודים עזבו את מרוקו ועברו לגור בארה"ב, באירופה או בישראל, אבל המשפחה שלי הייתה מאוד מחוברת למקום, ולא רצינו לעזוב. היו לנו חיים מצוינים שם".

את ישראל ג'רמי זכה לראות רק בגיל 17, במסע הקיץ של תנועת "אלפונסו צבע" עם חבריו לכיתה ממרוקו אשר במסגרתו סייר בכל הארץ לאורכה ולרוחבה. "למרות שהזיקה לארץ בבית הייתה חזקה מאוד, ישראל נראתה כמו חלום רחוק".

"כשהגעתי לארץ עם החברים של התרשמתי מאוד מהמדינה ומהתרבות, ובעיקר מהצבא ומהחיילים שפגשנו בגדנ"ע", הוא מספר בחיוך, "גיליתי עולם חדש שלא הכרתי והתאהבתי במדינה יותר ויותר בכל יום של המסע הנפלא הזה".

ג'רמי ואמו בקזבלנקה
צילום: דובר צה"ל

ג'רמי חזר הביתה, אבל התהליך שעבר במסע והאהבה לארץ ישראל דבקו בו: "הרגשתי רצון עז לחזור ולהיות חלק מההיסטוריה המיוחדת של המדינה, להגן עליה ולחיות בה".

אחרי הרבה התלבטויות, ג'רמי אזר אומץ ואמר לאמא שלו שהוא רוצה להתגייס לצה"ל כשיסיים את התיכון - אלא שבתקופה הזו, אמו אובחנה כחולה בסרטן השד. היא חששה שלא תעמוד בלחץ ובדאגה לבנה, והפצירה בו שלא יתגייס.

"הקשבתי לה והחלטתי ללכת ללמוד באוניברסיטה במקום. פחדתי שאם אחליט שאני מתגייס בכל זאת, היא לא תצליח להתמודד עם הקושי ולא תוכל להתגבר על המחלה שלה", הוא משתף, "למרות החשש אמרתי לה שכשאסיים את התואר אני מתכוון לעלות לארץ ולהתגייס - רציתי לתת לה זמן להתרכז בהחלמה ולהתכונן לשינוי הזה".

ג'רמי התחיל ללמוד לתואר ראשון בהנדסת מכונות במונטריאול שבקנדה. כשנה לפני שסיים את התואר, הוא טס לבקר את אמו במרוקו, ונראה היה אז שמצבה השתפר על אף המחלה הקשה. הוא חזר לקנדה מלא תקווה, אך חודש לאחר מכן קיבל את הבשורה הקשה מכל - אמא שלו נפטרה, אחרי שנלחמה במשך חמש שנים בסרטן. "המשפחה שלי ואני חזרנו לישראל כדי לקבור אותה באשדוד, באותו בית הקברות בו אבא שלה קבור", הוא מספר בקול חנוק ומשתתק לכמה רגעים.

אחרי השבעה ג'רמי חזר למונטריאול, סיים את התואר, לקח 15 ימי חופשה כדי לבקר את אביו במרוקו, והגיע ישר לישראל כדי להירשם לתוכנית של מח"ל (מתנדבי חוץ לארץ) ולהתגייס לצבא: "יצא שבגיל 23 הגעתי לארץ זרה, סוף סוף מוכן להגשים חלום שרדפתי מגיל 17".

ג'רמי מספר שפגש במסגרת התוכנית אנשים מדהימים וחברים לחיים, ואחרי תקופה קצרה של שהות בארץ החליט להתגייס לגדוד רותם בחטיבת גבעתי. "גבעתי נמצאת תחת פיקוד דרום, וככה אני מרגיש הכי קרוב לאמא שלי – אני שומר על ישראל ועל אשדוד, ואשדוד שומרת על אמא", הוא מסביר.

"זה היה שינוי עצום – ארץ חדשה, שפה חדשה, תרבות חדשה ואנשים חדשים. פתאום, הייתי צריך להתמודד עם נהלי משמעת, עם אימונים פיזיים ועם שימוש בנשק. שאר החיילים, שגדלו בסביבה ישראלית בה כולם מתכוננים להתגייס ולהילחם, הסתגלו יותר בקלות - אבל לי הכי היה זר, וחוויתי לא מעט קשיים", ג'רמי מספר על חוויותיו הראשונות בצבא.

לא הרבה חיילים מתגייסים בגיל 23 - ג'רמי מצא את עצמו משרת בסביבה בה הוא יותר מבוגר לא רק מחבריו למחזור, אלא אפילו מהמ"פ שלו. "למרות הכל, התמודדתי עם האתגרים שעמדו בפניי, כי ידעתי שאני מגשים את החלום שלי - אני מגן על המדינה שהתאהבתי בה ועל המקום בו אמא שלי נמצאת", ג'רמי משתף בהתרגשות.

נגיף הקורונה אילץ את ג'רמי להתמודד עם מהמורה נוספת בדרך. "הייתי רגיל להיפגש עם חברים בכל פעם שחזרתי הביתה, הם היו המשפחה היחידה שלי כאן", הוא מסביר, "אבל כשהנחיות הריחוק החברתי נכנסו לתוקף לא התראינו הרבה, וזה מאוד הקשה עליי. הרגשתי מאוד לבד כשלא הייתי בבסיס".

אחרי תקופה ארוכה ועבודה קשה מאוד, פיזית ומנטלית, ג'רמי השלים את הטירונות ואת האימון המתקדם בהצטיינות. הוא מתקשה להסתיר את ההתרגשות ומספר: "ידעתי שאמא שלי שומרת עליי מלמעלה ושאני מסב לה גאווה. שני האירועים האלו היו מאוד משמעותיים בשבילי, והבנתי למה כל כך חשוב לעשות את מה שאני עושה ולהגן על המדינה".

"אני כבר כמעט שנה בצה"ל, ומודה בכל יום על ההזדמנות לשרת את המדינה ולהיות קרוב ככל הניתן לאמא שלי בזמן שאני פה", החיוך של ג'רמי מתרחב, "אני רואה במה שאני עושה זכות ענקית, ולמרות האתגרים, בסוף התהליך שעברתי, אני גאה לקרוא לעצמי לוחם בצה"ל. אני מקווה שהמוטיבציה שלי להגן על המדינה תעודד חיילים בודדים אחרים, שיזכו לקחת חלק במשימה המשותפת הזו ולהבין את החשיבות שלה".