הפסיכולוג שביצע "המרה" ואף הצליח

ד"ר דוד רודי סבר כי משיכה חד מינית אינה נטייה בסיסית אלא שיבוש ועיוות שהתפתח בנסיבות גידול לא תקינות בבית ההורים.

ד"ר יעקב אלטמן , כ' באב תש"פ

הפסיכולוג שביצע "המרה" ואף הצליח-ערוץ 7
אילוסטרציה
צילום: איסטוק

המדובר בד"ר דוד רודי (1917-97) פסיכולוג מעמיק ובעל כושר אבחנה חודרני ומהיר. במכון אותו ניהל ברמה עשרות שנים, פעלו תחתיו כ 30 פסיכולוגים.

לדברי פרופ' עוז אלמוג, מסוף שנות ה 60 והלאה "ד"ר רודי נשא בתל אביב את דגל המתירנות המינית והליברליזם המערבי, דיבר על יחסים בין בני זוג בחופשיות שלא הייתה מוכרת כאן עד אז... והיה לאלילם של אמנים ושל אנשי תקשורת רבים. הם נשבו בקסם אישיותו ודמותו הכריזמתית לא פחות משהוקסמו מתורתו הנון-קונפורמיסטית ".

רודי היה אנטי דתי חריף, ועד כדי שכאשר הגיע לטיפולו אדם דתי, הוא היה מתעקש לנתק אותו מסממני הדת בטענה שאי אפשר לעבור טיפול יעיל ולפתח אישיות עצמאית ובריאה, בלא להשתחרר מהתלות במצווֹת אלוקים.

זאת סיפרה לי אחת הקולגות שלו. והנה רודי בכבודו ובעצמו, באחד מספריו מתבטא לאמור: "עצם התופעה שהנושא הפך לפרה קדושה, מצביע על התייחסות מגמתית... אני צריך להודות שבארבעים השנים בקירוב שאני עובד כפסיכולוג, לא פגשתי אף מקרה של הומוסקסואל שהתכוון להתאבד בגלל נטייה זו...

אני כמובן מזדהה בצורה מלאה עם המאבק של הומוסקסואלים להתקבלות ע"י אנשים אחרים כשווים ולא כמפלצות, ובכל זאת אני רואה צדדים טראגיים בחייהם. הטרגדיה שייכת לאספקט הרגשי של ההתבטאות האנושית... ההומוסקסואל גדל עם תחושה שהאובייקטים שלו בסופו של דבר יעזבוהו, זה גורלו. מכאן שההתנסויות הרגשיות של ההומוסקסואלים הן לרוב מכאיבות...

בטיפול אין אנו מתכוונים להפוך הומוסקסואל להטרו-מיני אלא לעזור לו להתגבר על חרדת עזיבה, כדי שיוכל ליצור קשרים משמעותיים יותר עם האובייקטים שלו.. הוא מתחיל להוציא מתת ההכרה את רצונותיו ההטרו-מיניים שהדחיק בגיל ההתבגרות, וכך ללא כוונה, וללא שום מאמץ חינוכי או ניסיון להשפיע, המטופל ההומוסקסואל מתחיל לחפש התבטאות מינית רגילה עם אשה...

רוב ההומוסקסואלים שטיפלתי בהם נשואים היום. חלק מהם רואה את עברו ההומוסקסואלי כפאתולוגיה שסוף סוף השתחרר ממנה. וחלק מהם עוד נתון לגירויים הומוסקסואליים, אך מנסה להתגבר עליהם, כדרך שהאנשים אשר מודאגים לגבי בריאותם מנסים להתגבר על עישון – אחדים בהצלחה מוחלטת, אחדים בפחות הצלחה, ואחרים ללא הצלחה כלל ". ע.כ.ל. [ 'פסיכולוגיה לא לפסיכולוגים' 1983. עמ' 219 -226] .

במהלך הפרק מתאר רודי בצבעים שונים את שורשי הנטייה החד מינית; האמהוֹת הדומיננטיות, הסיבוך האדיפאלי, ואכזבת הילד וכו'. אך מסייג "כל הנאמר לעיל אינו תורה מסיני, אלא ניסיון להצביע על עצם התהליך הדינאמי המורכב והמסובך(עמ' 224)", ראה שם.

מתוך דבריו ועל גבם, עולות מספר תובנות:

.1. פסיכולוג רחב דעת, מעמיק ומנוסה מאוד, בעל ראש פתוח ואפילו 'פרוץ', אנטי דתי, מחזיק בתוקף בעמדה שמשיכה חד מינית אינה נטייה בסיסית אלא שיבוש ועיוות שהתפתח בנסיבות גידול לא תקינות בבית ההורים. מאז כתיבת ספרו חלפו עשרות שנים, אך ע"פ בדיקה טובה שעשיתי, עד מותו לא חזר בו רודי מהתפקיד המרכזי שיש לנסיבות המשפחתיות, בדרכי הטיפול בהומואיות. ראוי לשים לב לגישתו, בפרט על רקע העובדה שעד לרגע זה, הניסיונות לגבש זוגיות חד מינית, מלוּוים בקשיי הסתגלות-הדדית חריפים.

2. כבר בתחילת שנות ה 80 או קודם לכך, הבחין ב"התייחסות המגמתית" הבלתי מדעית בקרב פסיכולוגים, בשאלת הערכת הנטייה החד מינית. הפוליטיקלי קורקט הוא שמתווה את דרך החשיבה.

3. טיפול במשיכה החד מינית, מתוך תפיסת המטפל שמשהו כאן לא תקין, וללא כוונה מראש לשנות את הנטייה המינית - הביא לשינוי בגישה המינית של הפציינט, ולידי המרה מוצלחת בדרגות שונות, מהצלחה מלאה ועד חלקית, ועד אי הצלחה. נמצא, לדעת רודי התהליך הטיפולי שהעביר במקרים הללו, אינו טיפול המרה כי אם טיפול שחזוּר.

4. ניסיונותיהם של הומוסקסואלים להתאבד, הם במידה רבה תולדת אוירה חדשה הנושבת בחברה שלנו, ולא בגלל עצם הקונפליקט המתמיד בו שרוי הפרט. והראיה היא, שבתקופתו של רודי, הסיכון והמחיר החברתי ששילם מי שהחצין את נטייתו החד מינית, היה מחיר כבד ביותר, ועל כן אצר כוח להצטמצם ולשמור לאורך זמן על איפוק, אך לא בחר לשים קץ לחייו.

ומדוע באמת לא? א. משום שתפס את חייו כבעלי משמעות רחבה, איש כפי השקפתו הערכית והעיונית, ולפיכך מימוש מלא של ההנאה והסיפוק לא היו לדידו טעם החיים הבלעדי. גם לא היה בכוחן של אי אלו מבוכות רגשיות לערער את יציבותו. בכך התאפיינה האטמוספרה הקיומית לפני 70, 50, ו 30 שנה. ולא כן כיום, שהאני הפרטי, רצונותיו, העדפותיו ודרכי ביטויו, הפכו אצל רבים לערך העליון.

ב. הייתי אומר שאיפוק מתמשך, היה משובח בימים עברוּ. המתאפק המיוסר חש גאווה והערכה עצמית בשל היותו בר משמעת עצמית לשים רסן לתאוותיו, הנוגדות ערכים ומוסכמות. ריסון זה איבד עתה את ערכו, מפני עלייתו של שיח הזכויות של האני האינדיווידואלי, אני, כאן, ועכשיו. ובין השורות אפשר אפילו לשמוע שהצרכים נתפסים ומקבלים תוקף של ערכים. כן כן!

ג. הפתיחות והחופש החד מיני שפרצו לרחובותינו ולכלי התקשורת, מגרה ומעורר את תאוותם וכמיהתם של המאופקים, והם מוצפים בתחושת החמצה ועומדים להתפוצץ. מצב פומבי חדש ומאתגר זה, לא עמד בפני החד מיניים בשנות ה 70.

אשר להצעת חוק ההמרה, אגע בנקודה אחת. המונח ' המרה' מתעתע ולא הולם למציאות המורכבת. הנה שתי דוגמאות:

א. כפסיכותרפיסט, נתקלתי באדם דתי לא צעיר שהציג עצמו כהומוסקסואל ומתוסכל קשות ממצבו. מתוך הבירורים שערכתי עימו, התגלה לו עצמו לראשונה שהוא דו מיני. כמו כן, לטענתו מעולם לא ביצע בפועל מעשים מיניים עם בן מינו. לו נתקבלה הצעת החוק המגוחכת, האם בשיחותי אלה עברתי על החוק?

ב. אשה שעסקה בזנות דיווחה, שעבוּר אחד מלקוחותיה, פדופיל של ממש, הייתה מתלבשת כילדה קטנה, ומאחר והייתה נמוכת קומה וקולה דקיק, בא הלקוח על סיפוקו הסוטה לאורך תקופה ממושכת, ובא לציון 'גועל'. ואל יהיה דבר זה קל בעיניכם, שכן חלק משמעותי מהאנשים שאינם באים על סיפוקם המיני אלא בהקשר חריג ומסוים, אם נשלל מהם לגמרי מימוש הפנטזיה העליונה שלהם, הם מגיעים מתוך כך לסבל טרגי רציף.

ולידי טירוף אנרגיות, הגופנית והנפשית גם יחד, ואישיותם קרובה לאיבוד שליטה והתפרקות. הנוגע לעניינו בסיפור זה הוא שעל ידי אותה פלונית לא נתבצע טיפול המרה אלא פעולת התמרה, לשון 'תמורה'.

לא באתי להשוות בין פדופיליה מעשית שהיא בקטגוריה של סוציופתיה קרימינלית, לבין יחסים הומוסקסואליים מרצון הדדי בין בגירים, אך מתבקשת כאן השוואה הנוגעת לגמישותם של יצרי המין, לשטחיותם ואווילותם. רצוני לומר, שאף המשיכה החד מינית ניתנת להתמרה כידוע ליודעים, רק שבמה זו אינה הולמת לכניסה לפרטים.

קצת יצירתיות, סימבוליזציה או סובלימציה, וכלים מכלים שונים ומשונים. מתברר שהתפיסה הדיכוטומית, שחור או לבן, העולה מהצעת חוק ההמרה, היא פרימיטיבית במקרה הטוב. הערותי כאן הן כמובן בלתי ממצות את הקונפליקט האישי לסוגיו ולרבדיו.

משפט סיום: בעצם הצעת חוק ההמרה נחשפה הכוחנות ואהבת הדיקטטורה המסתתרת היטב, תחת ההצהרות הליברליות. הצביעות שיצאה מן הארון שווה את כאב הראש הפוליטי.

הכותב ד"ר יעקב אלטמן מתמחה בהגות יהודית ובפסיכותרפיה