הפגנה עצובה כל כך, למעלה ממאה איש ואשה עמדו בחנייה ליד בנין מגורים גדול, שכונת בית הכרם, ירושלים. באמצע הבניין היא הווילה של מני מזוז.
אמהות ואבות שכולים, אחים וידידים והרבה יהודים פשוטים באו לעמוד ולמחות. לזעוק ולבכות. הרצל חג'ג' ואשתו לא השאירו עין אחת יבשה בקהל.
''הבת שלנו מתה כבר, נפלה, נרצחה, נדרסה, שכנים יקרים – אנחנו נלחמים כאן הערב עבורכם, למענכם, למען הילדים שלנו, החיילים שלנו. לכו לשכן שלכם, מני מזוז, לכו ותגידו לו 'אל תפקיר את הילדים שלנו, אל תמסמס את מעט ההרתעה שעוד נשארה לנו. הלנו אתה אם לצרנו?"
הפגנה עצובה בה נאמרו מילים כל כך נכונות. ללא תופים, ללא עשרות אלפים, ללא סיקור תקשורתי כמעט. באים למחות, עומדים דומעים וזועקים.
''בא אלינו, מני, רד אל העם, אל הרחוב, תקשיב לשאלות שלנו, האם יש לך תשובה??? הסבר? איך זה שאתה מרחם על משפחת המחבל ולא מרחם על אבא של עמית בן יגאל? הרי זה לא נתפס! את בית המחבל אתה משאיר עומד בשל זכות הקניין, וכיועץ משפטי התרת להחריב אלפי בתים בגוש קטיף, ואיפה זכות הקניין נעלמה? היא רק לאויבים מחבלים?"
חלונות דירות המגדל הסמוך מלאו ראשים משקיפים. שכנים רבים עמדו והאזינו לרמקול המשמיע מילות אמת. שומעים את ההורים, שומעים ובוכים.
נפל דבר בישראל. את השריד האחרון להרתעה כנגד מחבלים, מסמסו שני שופטים: מזוז וקרא. עד כמה נשתוק? עד כמה נשאיר את ההורים השכולים לזעוק לבדם? גרונם כבר ניחר. המאבק אינו של המשפחות השכולות כי אם של משפחות שלא רוצות להיות שכולות. וזה כולנו.
אל לנו להפקיר את הרחוב לפסטיבלים השמאליים, אסור לתת לבית המשפט להמשיך להשתולל ולפרגן למחבלים. אין למה לחכות, היו כבר מספיק פיגועים.
מאבק ציבורי עיקש – בכוחו להרחיק שופטים בעל דעות שמאל קיצוניות. מאבק ציבורי עיקש יכול להשיב ההרתעה ולזקוף את קומתו של עם ישראל, הצטרפו למשפחות הנאבקות עבור כולנו.