ליאת גלנץ
ליאת גלנץ צילום: איל קרן

בימים האחרונים אנו עדים לעוד ועוד מקרי התעללויות בפעוטות שלנו. תרחישי אימה בלתי נתפסים שאירעו בפעוטונים ושמובילים להבנה ולהכרה המצערת בכך שאף אחד לא באמת 'סופר' את גילאי לידה עד 3.

מדובר באזרחיה השקופים של מדינת ישראל וזאת על אף שכלל המחקרים מוכיחים את חשיבותו של שלב התפתחותי זה ואת העובדה שההשקעה בו תניב פירות במהלך חייו של הפעוט ותחזיר את עצמה פי כמה וכמה מונים.

לאורך השנים, גילאי לידה עד 3 מוקמו בתחתית הפירמידה. מעבר לעובדה שמדובר בכ- 600,000 פעוטות בשכבת הגיל הזאת לא ידענו הרבה אודותיהם... החל ממקום הימצאותם – האם הם בחזקת קרובים, מכרים, או אנשי צוות? המשך במידת הכשרתם של אנשי הצוות האמונים עליהם במסגרות - האם הם אמינים, מקצועיים או שמא חלילה עבריינים מורשעים? וכלה במקום בו מתקיימת הפעילות – האם הוא בטוח וראוי לשהות הפעוטות בתחומו?

בגין תפישה הנהוגה מימי ההתיישבות הראשוניים של המדינה מעונות היום נועדו לעידוד שילובן של נשים בשוק התעסוקה ועל כן, רק אלו ש"שפר עליהם גורלם" ושזכו להורים מפרנסים או לומדים מכסת שעות מסוימת ותואמים את מבחן ההכנסה לכל נפש זכאים למסגרת ציבורית ומסובסדת. הנתונים בשטח מעידים על כך שרק אחד מכל ארבעה פעוטות נכלל בהן והמצב חמור עוד יותר בקרב ילדי החברה הערבית והחרדית הנדחקים לשוליים בשל מחסור במסגרות הגיל הרך בחסות המדינה.

ומה בנוגע לתנאים במסגרות הללו? בהשוואה למדינות ה- OECD בהן מנותבים משאבים ראויים להשקעה בגיל הרך, במדינת ישראל – אנחנו מגרדים את התחתית. מחנכות שנות הינקות, המשתכרות קרוב לשכר המינימום הנהוג במשק, מתמודדות עם שעות עבודה ארוכות בהן כל אחת מהן אמונה על 6 תינוקות בגילאי 15 שבועות עד 15 חודשים, 9 גמולים בגילאי 15 חודשים ועד שנתיים ו- 11 פעוטות בגילאי שנתיים עד שלוש. תקינה שלא מאפשרת איכות ומתן מענה הולם לצרכיהם הפיזיים והרגשיים של הפעוטות ותנאים שלא משמרים הון אנושי במסגרות לאורך זמן. זאת בניגוד למדינות ה- OECD בהן התקינה היא מחנכת לכל 4 פעוטות בכל שכבת גיל בפעוטונים.

בשנת 2018 עברו שלושה חוקים משמעותיים והסתמנה תקווה בתחום הגיל הרך. חוק המועצה לגיל הרך, המהווה גוף מתכלל לגילאי לידה עד 6 בהיבטי חינוך, בריאות ורווחה שהונח לפתחי משרד החינוך תחת אחריותו של שר החינוך היה אמור לייצר מתווה לפעולה ועקב אי תקצוב ובגין ממשלת המעבר הארוכה לא התקיימה בו פעילות של ממש, חוק הפיקוח למעונות היום לפעוטות שעבר, למרבה האכזבה, ללא תקנות, היה אמור ליישר קו בין המסגרות הציבוריות לפרטיות המונות שבעה פעוטות ומעלה ולחייב את אנשי הצוות בהיעדר רישום פלילי, בקורסי עזרה ראשונה והתנהלות בטוחה לצד בחינת בטיחות המסגרת.

כמו כן, חוק המצלמות שיוגדר כחובה בספטמבר 2020 אמור לתת תמונת מצב נוספת על המתרחש במסגרות הגיל הרך בתקווה להימנע ממקרי התעללות נוספים בחסרי הישע.

ובכל זאת, בשטח, למרות הבטחת ראש הממשלה בקיץ אשתקד על העברת האחריות על גילאי לידה עד 3 למשרד החינוך, ובגין ממשלת מעבר והקפאת תקציבים שלא אפשרו יישום הכרעות שהתקבלו- לא נעשה מספיק ותחום הגיל הרך עודנו הפקר.

לפני ארבע שנים בדיוק, בבוקרו של יום בחודש יולי 2016, התעוררנו למציאות בה האחריות על גילאי לידה עד 3 עברה ממשרד הכלכלה למשרד העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים. מציאות שהעידה על היכולת לנייד אחריות ממשרד למשרד כשהשר המכהן מעוניין בו מספיק.

אנו קוראים לשר החינוך הנוכחי יואב גלנט לדרוש לידיו את האחריות על הפעוטות בישראל. משרד החינוך הוא המקום היחיד שמסוגל לראות את הפעוט במרכז, כאזרח הראוי למעמד ולזכויות הזקוק למתן מענים פיזיולוגיים לצד רגשיים. למשרד החינוך ישנה פלטפורמה להכשיר את הצוותים הפדגוגיים ולפקח על ההתנהלות במסגרות.

הפעוטות שלנו נמצאים בסכנה מתמדת ועל כן לא ניתן להמתין, לדחות או לדחוק את הנושא. זהו חלון הזדמנויות צר לייצר שינוי היסטורי ואל לנו לפספס זאת.

הכותבת היא ליאת גלנץ – רכזת הקואליציה לחינוך מלידה, מבית "אנו"

 

מצאתם טעות בכתבה או פרסומת לא ראויה? דווחו לנו