בוקר יום שישי, לפני שנה ושבוע בדיוק. אני מחזיקה את המטאטא ביד, מנקה את הסלון לכבוד שבת ולכבוד ההורים שהוזמנו אלינו.
יום שישי רגיל של החופשה הגדולה. שני ילדים שוחים בבריכה הביתית, אחת הבנות נמצאת במחנה קיץ, עומדת לעשות שם את השבת. את החבילה עבורה הקדמנו ושלחנו עם חברים: קצת בגדי החלפה וקצת אוכל. ד"ש של אספקה מהבית. שישי מספיק ארוך כדי להתארגן בנחת.
לאט לאט מתחילים המבזקים להבהיק בניידים ולכרסם את השלווה: פיגוע במעיין סמוך לדולב. מקווים שהכול יהיה בסדר. מחכים שההודעה המעורפלת תתבהר. זה השבוע השלישי ברצף של פיגועים: לפני שבועיים נרצח דביר שורק, שבוע אחר כך נפצעו האחים נביס בפיגוע, ועכשיו זה. ה', מה יהיה? צליל של הודעה בסלולרי קורא לי לבדוק מי מחפש אותי.
"שמעתי שהפצועים מלוד, רציתי לדעת מה שלומך", שולחת חברה ירושלמית. לא הגיוני. מלוד? במעיין עין דני? כבר יש לנו נרצח אחד שם, דני גונן. מה הסיכוי שזה יקרה שוב? מישהו התבלבל. החברה קצת נסוגה ומתנצלת, "סליחה, חשבתי. הנה השמות שביקשו להתפלל עליהם". העיניים מרפרפות על ההודעה שלה, המטאטא נופל חסר חיים על הרצפה. כן, הם מלוד. אני מכירה אותם. מכירה מאוד. משפחת שנרב גרה שני רחובות מפה. בחלוף שלוש דקות ובאדיבות קולגות אני כבר יודעת: רנה איננה. הרב איתן ודביר חיים פצועים. מה עושים עכשיו?
שיעור באינטואיציה
האינטואיציה לוחשת לי 'לכי, תראי אם צריך אותך בבית המשפחה, תעזרי להתארגן'. השכל מתייצב ומשיב מלחמה: 'אל תתערבי, אל תידחפי. את חברה, אבל יש קרובות ממך'. דקה וחצי של חפיפה עם האיש והילדים על המשימות שלא אבצע בשעות הקרובות, ואני מחוץ לבית. בדרך לביתה של משפחת שנרב אני עוד הודפת שאריות אחרונות של קורי התנגדות שכליים, והשאלה 'זה אמיתי? זה לא יכול להיות' מתחילה לחלחל פנימה. היא איתי גם היום, שנה אחרי. עוד לא הפסקתי לחפש את רנה בין ילדי משפחת שנרב, אני עדיין מחכה שתצטרף לשיחה שלי עם האם שירה, העיניים בכל זאת תרות אחריה כשבנות גילה מתכנסות או בשבת הבוגרים של מסיימי י"ב בקהילה. אבל היא והחיוך לא נכנסים יותר בשער הלבן של הבית. היא לא מרימה יותר את האחיות הקטנות ולא מכירה את האחות הקטנה ואת האחיינים החדשים שנוספו השנה למשפחה. בכל פעם מחדש קשה להאמין.
מאז יום שישי ההוא נפשי נקשרה עוד יותר בנפשה של שירה שנרב. הבחירה ללכת אליה הייתה הלימוד הראשון שלי מהשנה הזאת, שהייתה ועודנה רצופת כיווץ־קרביים והתהפכות לפני השינה, אבל גם לימוד והתפעלות. להקשיב לאינטואיציה, לבדוק בזהירות אם אפשר להושיט יד ואוזן כשנדמה שיש צורך. לרוב היא צודקת, האינטואיציה הזאת. לרוב היא מתעוררת במקומות הנכונים. התנסיתי בזה כמה פעמים בחודשים האחרונים. בדרך כלל הצעת עזרה מתקבלת ברצון. ואם אין צורך, היד נדחית בנימוס, וזה לא נורא.
יום שישי ההוא היה ארוך מאוד וקצר מאוד וכואב מאוד מאוד, ובמהלכו היו כמה רגעי חסד. באחד מהם סיפרתי לשירה ששבוע קודם פרסמה העיתונאית יפעת ארליך ריאיון עם רחל שורק, אמו של דביר הי"ד. רחל סיפרה שהיא ובעלה יואב אספו את ילדיהם לפני השבעה ואמרו להם שבימים הקרובים יספרו וידברו על דביר, על כמה טוב הוא היה וכמה נפלא, ושעליהם לדעת שהאור שלו לא מעמעם את אורם שלהם. המודעות הזאת, המחשבה הזאת על הילדים האחרים כשעולמך נשבר לרסיסים, הייתה נראית לי כל כך גבוהה וכל כך חשובה, עד שהעזתי והעברתי אותה לשירה. והיא, שהייתה צריכה להודיע לכל ילדיה, לקבל החלטות על ההלוויה והשבעה לבד כשהאיש שלה ובנה מאושפזים בירושלים, הקשיבה ומצאה רגע לאסוף את האפרוחים כולם אל מתחת לסינרה, ולהעביר להם את המסר החשוב הזה. ברית של אובדן וברית של הודיה על הקיים נכרתה אז בלי משים בין שתי המשפחות. כל אחת מאירה בדרכה אור חדש בתוך עולם של התמודדות עם קושי ושבר. ומי זכה שעולמו יהיה שלם? לכולנו יש סדקים.
שירת החיים פועמת
את דביר ומעט מגודלה של משפחת שורק זכיתי להכיר דווקא אחרי מותו, ועוד אכתוב על כך בהזדמנות אחרת. אך מה ששבה את ליבי באותו יום חמישי שבו נודע כי הנער החי, המקשיב והאוהב הזה נרצח מטרים ספורים מהישיבה שלו, היו העיניים הטובות שלו. מבט שחדר את כל המסכים, שנחרת בקרב כל מי שפגש והגיע עד הלב. באותו בוקר מר כתב אביו בקבוצת העיתונאים שלנו 'ה' נתן וה' לקח'. כי דביר, הוא הסביר מאז כמה פעמים, היה מתנה מה'. כאילו לא מהעולם הזה. יואב ורחל לימדו השנה את העולם לאהוב את החיים, לומר תודה על היש, על מה שזכינו שהיה בינינו ועל מי שממשיך להיות כאן איתנו. על הילדים ובן הזוג, על בני המשפחה, על האפשרות לעשות טוב. בדבריו ביום השנה על בנו, אמר יואב: "כשמישהו הולך, כששירת חייו נפסקת פתאום, כל האוזניים כרויות לשירה הזו. אבל החיים, החיים - שירת חייהם הפועמת מופלאה, מעוררת השתאות, מבטיחה. ואשרי מי שזוכה לראות את כל זה מעבר לחומות המיסוך של הדאגה והציפייה".
משפחת שנרב הביאה לעולם מסרים של עשיית טוב, של גבורת החיים. בכוחות על־אנושיים ובחן נדיר כבשה המשפחה ברוכת הילדים בעלת המראה המתנחלי את מסכי הטלוויזיה, ועשתה יחסי ציבור לאור שיש בעם הזה, לחסד. מאז הרצח הולכים גלי הטוב הזה והופכים לגמ"חים, לשיעורי תורה, לסעודות שבת לנזקקים, לשכונות, לנחלים ומעיינות ברחבי הארץ ועוד. עד בלי די.
שנה חלפה. הכאב ממשיך לפעום ברקות, החוסר ממשיך לצרוב, ומהם ולצידם נולדים תובנות ומעשים שמאירים את העולם באור חדש.
לתגובות: ofralax@gmail.com