השורות הבאות נכתבות מלב שבור, בכאב גדול ומתוך ייסורים קשים, לאנשים טובים שהתמסרו שנים רבות וסבלו לא מעט עבור הציבור אותו הם מנהיגים, וזכויותיהם בבניין הארץ והאומה רבות. אבל יש דבר חשוב יותר העומד כעת על הפרק.
חשוב אף יותר מההערכה העצומה האישית לכל אחד ואחד מהנושאים בעול. מה שחשוב יותר הוא הצלת המפעל החלוצי שהם עצמם דאגו לבנייתו, ובעצם הצלת המדינה. חובתו המוסרית של כל מי שהיה לוקח קרדיט על הצלחת המאבק (לו היינו מצליחים בו), לקום היום ולומר – נכשלתי! לבקש סליחה מהציבור שהובל על ידו לכישלון ולריסוק, ולשים את המפתחות על השולחן (כולל גם את התקציבים ואת רשימת התורמים, והפנייתם לגורם החדש שיבוא להנהיג).
כל אחד יחזור לתפקידו המקורי כראש מועצה, מחנך, או רב, ולא יעסוק עוד בהנהגה ציבורית ומדינית. בפיקוח נפש של האומה אין חולקים כבוד לא לאישי ציבור ולא לרבנים. לא יועילו כל השאלות הרטוריות: האם היתה ברירה אחרת ? או מה היה מישהו אחר עושה במקומי? על כישלון משלמים בהתפטרות. זה המינימום המוסרי שההנהגה חייבת לציבור. אין צורך לגלות "אחריות" כלפי הציבור, יבואו אחרים שיש להם גישה אחרת וכיוון חדש, תנו לאחרים לנסות. אִתכם כבר הובסנו.
בעייתם החמורה של חלק ממנהיגי המחנה היא, שאינם מוכנים להודות בכישלון. מועצת יש(ע) פרסמה עמוד שלם ובו סליחה מהוססת על פגיעה תוך כדי המאבק, הרבה שבחים על "כמעט הצלחות", וכמובן על הניצחון הרוחני! רב אחד פרסם באחד מעלוני השבת האחרונה שבעצם ניצחנו! ניצחון הרוח!
סליחה, את מה בדיוק הרוח ניצחה ? אותו "ניצחון הרוח" היה לנו בכל החורבנות הגירושים והפרעות בהם רוסקנו, ועל זה מקוננים ומתאבלים עד היום. האם נוכל לפחות להתנחם שנולדה כאן רוח חדשה שלא היתה? לא ולא, היתה זו הרוח שכולנו מכירים אצל הנוער הנפלא שגדל על אידיאלים ומוסר את נפשו במקומות המסוכנים בהם חלק גדול ממנו חי. אני מציע גם לבדוק מספרית כמה בני-נוער דתיים-לאומיים היו באותו זמן במקומות הבילוי לעומת אלה שהיו בגוש.
לפי המספרים הרשמיים - התוצאות לא יחמיאו לנו. כל שיבת ציון הרי היא ניצחון החומר וכפי שהגדיר הרב קוק "שכחנו שיש לנו בשר קודש לא פחות ממה שיש לנו רוח הקדש" ! הרי זה החידוש של חזרת האומה לארצה, לא הארץ הרוחנית שבה תמיד היינו אלא הפיזית. לפי ה"מנצחים" האלה, הרי גם אם נגלה מארצנו בשלישית ח"ו, נוכל לומר שהרוח ניצחה ! וכבר אמרו חז"ל שביום שנחרב הבית נולד משיח ומה צריך יותר מזה ? רבותי היקרים – אין זו תורת ארץ ישראל. כאן ההצלחה נמדדת בקשת יהונתן ובחרב שאול שלא ישובו ריקם, ובחרב גלית שבידי דוד הרודף את אויביו עד כלותם. מצות יישוב הארץ, אותו הרמב"ן שעליו גדלנו, אינה גילוי רוחניות ערטילאית אלא גילוי הארץ הקדושה הנענית לבניה-בוניה, ואשר מהרסיה ומחריביה יצאו מאיתנו !
קיים פער בלתי מובן לכאורה בין ההמונים בכפר מיימון, אופקים וככר מלכי ישראל לבין מה שקרה ביום פקודה. למה? הסיבה הפשוטה הנאמרת מפורשות מפי רבים היא, האכזבה הגדולה מההבטחות שלא קוימו. מהרמייה הראשונה של מי שאמר "הולכים לעזרת אחינו הגיבורים", והסתפק בצילום יפה בגדרות כפר מיימון ואהדה תקשורתית רגעית. מהרמייה השנייה באופקים בה פוזרו הצועדים בבקר לתוך המאהל, תוך שרבים חוזרים הביתה ומבטיחים לעצמם ששוב לא יתנו לרמות אותם. מהרמייה השלישית כלפי המיעוט שנשאר באופקים בלילה האחרון, בו כביכול "כולם נוסעים לגוש קטיף".
מי ששלח אותם ידע שהמחסומים הרמטיים, ואין סיכוי לשיירת רכבים בלי רשת קשר, חלוץ ומאסף לנסוע בשבילי העפר ולהגיע לאיזשהו מקום. לא היה זה אלא פיזור הביתה תחת מסווה שקרי. הכישלון הגדול מכולם היה קריאה להמונים להגיע למחסומים בלי ארגון וסדר, אפילו לא אורגנה שיירה מאשדוד! מה שכמובן גרם לפיזורם בקלות בידי הצבא והמשטרה. את גודל האבסורד ב"הישג אי האלימות של כפר מימון" היטיב לבטא אחד הכותבים בעיתון "ידיעות אחרונות" המנהל נגדנו מאבק למעלה משנות דור. הוא שאל בפשטות, מאימתי יש להתפאר באי-אלימות?
רק מי שהטמיע בתוכו את השמצותיו השקריות של היריב כאילו אנחנו אלימים וכוחניים – יכול להעלות בדעתו רעיון מוזר כזה. יתרה מזו – יש בקרב חלק ממנהיגינו מי שחושבים, בהשפעת שטיפת המוח התקשורתית רבת השנים, שהשתמשנו בשיטות כזב ורמייה כפי שהשתמש רה"מ נגדנו כעת. וכביכול "מצדיקים את הדין" בכך שהשיטה שבה נהגנו היא הטופחת על פנינו. שקר וכזב ! מעולם לא רימינו ציבור שבחר בנו לדרך מסוימת, אדרבא היינו נאמנים וישרים כסרגל. אם ניצלנו מצבים פוליטיים – לא חרגנו במאומה מהתנהגותה של כל קבוצה פוליטית המנצלת את כוחה בצדק ובדין במשטר דמוקרטי.
"היוצר הזה אינו בודק קנקנים מרועעים , ומה הוא בודק ? בקנקנים ברורים שאפילו מקיש עליו כמה פעמים – אינו שוברו" (בראשית-רבה פרשה נה). חז"ל ביטאו בתמצית את העיקרון הבא : אין ניסיון שה' מנסה אותנו שלא נוכל לעמוד בו אם ננהג נכון. אמנם יתכן שלא ננהג נכון וניכשל, אבל היה לנו סיכוי, שאם לא כן, ה' לא היה בא בטרוניה עימנו. יש בנו הכוחות לעמוד בניסיון הדבקות בארץ, ולעצור את החורבן. עלינו לתקן את השגיאות ולעמוד מידית על משמר העם והארץ. יש ליצור הנהגה חדשה שאינה תלויה בממסד, ואינה פוחדת מהשמצות היריב, שתוביל את הציבור המסור הזה להגנה יעילה ונכונה על שאר ההתיישבות. הנהגה שרוצה לנצח בעולם הזה ולא בעולמות עליונים.
מי שחשב שדמעות וטראומה יועילו לעצור משהו – מתבדה מידי רגע כשהממשלה חוזרת ומדברת על "מומנטום גירוש", למרות ואחרי כל המראות, וכשהוא רואה מול עיניו איך חיילים וקצינים מגרשים ובוכים. הם ימשיכו לגרש ולבכות, זה עובד. תוך כדי ולאחר המאבק המוצלח בעז"ה להצלת ההתיישבות - ההנהגה החדשה תבנה את הציבור האדיר הזה כגורם שלטוני. בשנים האחרונות התברר שממשלות קמות ונופלות על ידינו, אך אין בזה די.
הממשלות הנבחרות על ידינו מפנות לנו עורף בדברים החשובים ביותר, שלמענם בחרנו בהם. עלינו ליצור ולעצב את מוסדות השלטון במדינה כך שיוציאו לפועל את עיקר שאיפותינו ולא רק את חלקן הקל לביצוע. לא עוד קריצות שמאלה של ראשי מפלגות הימין, אלא ביצוע של החלקים היותר עקרוניים באידיאולוגיה של נאמני התורה העם והארץ. ההנהגה תיוצר סביב אנשי ציבור ורבנים שניסו להוביל את הציבור לגוש קטיף ונבלמו בידי מארגני "ערב שירה בניצוח רבנים" בכפר מיימון ואופקים. הם ושכמותם ראויים עתה להנהגת הציבור הזקוק להם עכשיו ומיד.
עוד לא סיימו הבולדוזרים את החורבן, וכבר יש אצלנו רבנים ומחנכים שיודעים לענות על שאלות הנוער הדתי אחרי ההתנתקות. רבותי החשובים – לעצמכם כבר יש לכם תשובה שאתם עסוקים בשאלה מה לומר לנוער ? האם כבר הספקתם לארגן את המחשבות ? לא כדאי קצת לחשוב ולשוחח בינינו על מה שהיה מוסכם וברור ?
אם כישלון וחורבן כאלה לא גורמים לנו לקיים "נחפשה דרכינו ונחקורה" וכל הדיון הוא רק איך להעביר לנוער מסרים חינוכיים, מה כן יגרום לנו לחפש את דרכינו ולחקור? האם אפילו על פתחה של גיהינום בוערת אנחנו לא עוצרים וחושבים "מה זאת עשה אלהים לנו"? לא צריך לחזור בתשובה על הכישלון החינוכי עליו הצבעתי לעיל? אגב, הנוער לא יקנה את החומרים הישנים, גם לא בלבוש חדש, הוא פיקח מדי ואמיתי מדי.
מה שקרה למדינת ישראל במחדל מלחמת יום הכיפורים שהוא "הצום הלבן" בכינויו החסידי, קרה לציונות הדתית בתשעה באב המכונה בחסידות "הצום השחור", ובעשירי בו, שהוא יום שריפת הבית, ומה שבא לאחריהם.