ג'ק צ'רצ'יל היה עוד אחד מבין אלפי המפקדים אשר הובילו את יחידותיהם לקרב מול הגרמנים באירופה הכבושה, במסגרת מלחמת העולם השנייה. אך המיוחד בצ'רצ'יל - מפקד ב"קומנדו 40" הבריטי - הייתה נטייתו להסתער על האויב הגרמני כשהוא חמוש בחץ וקשת, חרב סקוטית מימי הביניים וחמת-חלילים.
עבור "ג'ק המטורף" צ'רצ'יל (אין קשר לווינסטון, אגב), חימוש הלואו-טק הזה ממש לא היה בגדר קוריוז. אמנם, בהתחלה היו כאלו שהרימו גבה- אבל צ'רצ'יל הגן על הדוקטרינה. "לפי דעתי כל לוחם שיוצא לקרב בלי קשת, אשפת-חיצים וחרב, לא התלבש כראוי לכבוד המאורע", אמר. אגדה בלתי מבוססת טוענת שגם הגרמנים הבינו די מהר שצ'רצ'יל בא לעבוד, לאחר שחיסל לוחם גרמני באמצעות חץ במהלך מבצע על אדמת צרפת. צ'רצ'יל עצמו הכחיש את האירוע, אך יש כאלו שמוכנים להישבע שכך קרה במציאות.
האם לצה"ל יש מה ללמוד מהסיפור על אותו מטורף סקוטי עם חיבה לנשקים עתיקים? אם נאמין להתרעותיו של האלוף במיל' יצחק בריק - המופיעות מעל כל במה השכם והערב (כולל מעל דפי אתר זה) - נראה שכן. בריק מכוון את חיציו שלו לכיוון אורך השירות הצבאי בישראל, אשר לא מאפשר למערך היבשה הסדיר לשמר ידע ארגוני בשל משכו הקצר. בכירי הסמלים והרס"פים משתחררים מהצבא לאחר שלוש שנים, כאשר הם לוקחים איתם את הידע והניסיון היקרים שצברו.
מלחמת לבנון השנייה הוכיחה לכולנו עד כמה קריטי עניין שימור הידע הארגוני עבור צה"ל. לאחר שנים בהן שוכנענו שהניצחון יגיע באמצעות מכה טכנולוגית ו"כירורגית" מהאוויר, מצאו את עצמם לוחמי החי"ר של צה"ל במרכזן של "שמורות הטבע" בכפרים הלבנוניים, כשהם נלחמים באויב ממרחק של מטר וחצי.
או אז נזכר מאן דהו בצמרת הפיקוד לבקש אחר היחידה הייעודית ללוחמה בשטח לבנון - יחידת אגוז, שאמורה הייתה להנחיל לכלל הצבא את נושא הלחימה בסבך - אלא שזו שכחה זה מכבר את הידע הארגוני שצברה בתקופת רצועת הביטחון. בשל התעסוקה האינטנסיבית בשטחים במהלך האינתיפאדה השנייה, הפכה אגוז למעין יחידת לוט"ר, כאשר אחרון המוהיקנים של הסבך הלבנוני השתחרר איפשהו בסוף שנת 2000.
הקמתה של חטיבת הקומנדו אמורה הייתה לשפר במעט את המצב, אך עדיין, נושא שימור הידע פוסח על רוב יחידות החי"ר שאינן נהנות ממעמד אליטיסטי של יחידה מובחרת, למרות שלעתים קרובות תתקלנה יחידות החי"ר באתגרים לא פחותים ואף מורכבים מאלו הצפויים לקומנדו.
הפעם האחרונה שצה"ל יצא למבצע נרחב הייתה בשנת 2014. פירושו של דבר הוא שנכון לעכשיו, ניתן להעריך כי ברוב יחידות היבשה לוחמים ומפקדים סדירים עד רמת המ"פ מעולם לא השתתפו בקרב. האחרונים בשרשרת הפיקוד שזוכרים את טבילת האש של "צוק איתן" נמצאים כיום בדרג מג"דים. המג"דים ממלחמת לבנון השנייה הם כיום תתי-אלופים, לא ממש דרג שבא במגע עם הלוחמים בשטח או יכול לחלוק מניסיונו בצורה יעילה.
בצבאות שונים בעולם האחראים על שימור הידע הארגוני הם סמלי המחלקות. סמל בן 35 נושא עמו ניסיון מבצעי של כ-15 שנה- ניסיון אותו הוא מעביר למחזורים רבים של חיילים אחריו - כאשר הוא עצמו רכש ידע בהיקף דומה מסמל המחלקה שפיקד עליו. תהליך שימור הידע הזה עשוי להימשך אחורה מאות שנים. בארה"ב למשל, לא יהיה זה מופרך למצוא אנשי סגל שיודעים לתפעל ביעילות כלי נשק ממלחמת האזרחים האמריקנית (כגון אקדח קולט או חרב פרשים), ואילו בבריטניה יש כאלו שעדיין יודעים לקלוע אל השערה ברובה "מוסקט".
כמובן שהמצב בישראל שונה, ומבחינות מסוימות טוב שכך. איננו חברה המקדשת את המלחמה כפעילות אנושית נעלה, אלא רואים בה הכרח שאנו מייחלים ומתפללים יום-יום להיעלמותו מנוף חיינו. איננו חובבי רובים וכלי נשק, אך אנו נאלצים ללמוד לעשות בהם שימוש בכדי לעמוד על נפשנו. ועדיין, שימור ידע ברמה גבוהה ניתן למצוא כרגע רק בפנימיות הצבאיות, בהן הרצאות ממפקדים מתקופות שונות מעשירות את הידע של החניכים.
המדהים הוא, שגם פנימיות אלו עמדו לפני מספר שנים בפני סכנת סגירה - מהלך שזכה לעידוד תמוה מצד שר הביטחון דאז, משה יעלון, אשר קבע ש-"גיל 15 הוא גיל מוקדם מדי ללבוש מדים". הדיבורים על קיצור השירות הסדיר מוכיחים אף הם עד כמה משתדלים בצה"ל להדחיק את הבעיה, ומדובר בבעיה אמתית לגמרי.
ראוי שבצה"ל יכירו בחשיבות העצומה של שימור ידע ארגוני, וישקלו לפתח מערך שימור ידע המתבסס על ניסיון אנושי - בין אם מדובר בלוחמים וסמלים בקבע, ובין אם מדובר בבתי ספר להדרכה המאוישים באנשי סגל שכאלו.
צה"ל הוא אמנם צבא חזק וטכנולוגי, אך עלינו להיות מוכנים לבלתי צפוי. אחרי הכל, אף פעם אי אפשר לדעת מתי ה"סטן" וכובע הגרב הפלמ"חניקי יחזרו להיות רלוונטיים.