במידה והצהרותיו של נשיא ארצות הברית וראש ממשלת ישראל יתממשו ויחתם הסכם שלום בין איחוד האמירויות לבין ישראל הרי שאחרי הסכמי השלום של מנחם בגין ב-1979 ושל יצחק רבין ב-1994 אנו זוכים להסכם נוסף עם מדינה ערבית כשהפעם העולם הערבי אינו מתנגד ואפילו תומך. הכיצד?
בסוף שנות ה-60 החליטה ממלכת בריטניה להסיר את ידיה מעל איזור המפרץ הפרסי – אירוע שהוביל בסופו של דבר להקמתן של בחריין, קטר ופדרציה של 7 ישויות ערביות. הפדרציה של אותן 7 נסיכויות ניצלה את הזהב השחור בתחומה והפכה לאימפריה כלכלית יציבה ששרדה מגה-אירועים ששינו את העולם הערבי על פניו: המהפיכה באיראן, מלחמת איראן-עיראק, 2 מלחמות המפרץ והאביב הערבי.
אין זה רק העושר בנפט שסייע לפדרציה לשמור על יציבות בג'ונגל של המזרח התיכון – שהרי גם עיראק ולוב עשירות בנפט והיציבות מהן והלאה. מה שהפך את הפדרציה ליציבה היא התנהלותו הפוליטית של זאיד בן סֻלטאן אל-נהיאן, מנהיגה הראשון של הפדרציה הערבית שהצליח לשמר את אי-הלוחמה במפרץ הפרסי, לקיים שיתוף פעולה בין הישויות-השבטים השונים בענייני חוץ וביטחון, תוך כדי שמירה על עצמאות מסויימת של כל מרכיבי הפדרציה – ובאותו זמן להיות פטרון של מדינות רבות בעולם הערבי. לאחר מותו לפני כ-15 שנה, ירש אותו ח'ליפה בן זאיד, בנו בכורו מבין עשרות בניו.
ההתנהלות הכלכלית והפוליטית היציבה של איחוד האמירויות הפכה אותה כאמור לאימפריה בקנה מידה עולמי, ולהבדיל מהסכמי שלום קודמים, ללא ספק יספק לאנשי העסקים הישראלים הזדמנויות פז בסחר עם העולם הערבי ועם המזרח הרחוק. במידה והכל ילך כשורה, התייר הישראלי שתמיד תר אחר יעדים אטרקטיביים חדשים, יוכל לשהות במלון בבֻּרג' ח'ליפה, הבניין הגבוה ביותר בעולם – יחד עם גורדי שחקים נוספים הפרוסים ברחבי הבירה דובאי שמהווה את היעד האטרקטיבי ביותר לתיירות במזרח התיכון (כן... יותר מירושלים).
יש לציין כי ההסכם שהצליחה ישראל להשיג בתיווכו של דונלד טראמפ (ומאחורי גבם של חברי כחול-לבן) לא הגיע בחינם.
ישראל נאלצה לדחות את מה שהתקשורת הישראלית מכנה "סיפוח" ויש לכנותו "החלת החוק הישראלי" על השטחים ששוחררו ב-67, אולם היות שהחלת החוק אינה אפשרית מבחינה פוליטית כאשר מדינת ישראל מונהגת על ידי ממשלת אחדות, וגם אילו היה זה אפשרי, נראה שהימין הישראלי לא היה מאוחד לגבי מהות החלת החוק והיה מסוכסך בינו לבין עצמו – כל זאת בתוספת התפרצות נגיף הקורונה – וכך קיבלנו את העובדה שהנושא בתחילת השנה היה במרכז הכותרות – כמעט ולא הוזכר בחודש האחרון במהדורות החדשות בישראל.
אז רגע לפני שאנחנו מכינים את הדרכונים והמזוודות – נכון שההסכם עם איחוד האמירויות כולל גם נורמליזציה בין המדינות ואפילו שיתוף פעולה בנושא הקורונה, הסכמי שלום עם פרפרים באוויר ויונות שלום בסגנון הגבולות הפתוחים של אירופה אינו קיים בעולם הערבי.
מה שכן קיים הם אינטרסים משותפים של המדינות. שתי המדינות תצטרכנה להתגבר על מעטה עבה של חשדנות הדדית של עשרות שנים (שנקודת השפל אירעה ב-2010 עם חיסולו של מחמוד אל-מבחוח) על מנת להפוך את ההסכם הזה לשיתוף פעולה שיועיל למדינת ישראל, לפדרציה הערבית – ומי יודע, אולי למזרח התיכון כולו.
(הכותב, איתמר צור, הוא היסטוריון, תחקירן עמותת פורום קדם למזרחנות והסברה(