כינון ההסכם ההיסטורי עם איחוד האמירויות הוא צעד מבורך, במיוחד בהקשר הגיאופוליטי.
עת כניסת המזרח התיכון לעשור השני של החורף הערבי המדמם, עת הציר האיראני שומר על יציבותו בעיראק, סוריה, לבנון ותימן, החליטו ראשי המדינות העומדות מנגד לקחת את ברית ההגנה התועלתנית שנרקמה ביניהם, לשלב הבא. השלב הפומבי. וזה לא דבר של מה בכך.
מדובר בברית עם מדינת היהודים. מדינה המציבה מעצם קיומה אתגר תיאולוגי ואתגר תרבותי לכלל שותפיה.
ואם לא די בכך, כעת מדברים על הסכם דומה עם בחריין ואולי גם עם סודן וסעודיה. כשחושבים על אפלת הקרב השוררת באזורנו דרך קבע, אין ספק שזוהי קרן אור מעוררת תקווה- עד כדי כך.
אבל אין פטור בלא כלום ומדינת ישראל אכן שילמה מחיר יקר לטובת העניין. הסרה, או לכל הפחות דחייה ארוכת טווח, של רעיון החלת הריבונות ביהודה שומרון ובקעת הירדן. בדומה לכינון היחסים עם האמירויות, גם כאן מדובר בתהליך הבשלה איטי, שחלקו היה גלוי, ושעוצמתו ניכרת בעיקר בפומביותו. הרי משמאל ומימין היו שפעלו לסיכול החלת הריבונות במתכונת שהוצעה בתכנית המאה. רבים התגאו בכך וראו בעצירת התהליך הישג אישי. אבל כשנתניהו או טראמפ מתייחסים לסוגיה, זה כבר משהו אחר.
האם כל זה מהווה עילה להוצאת גט כריתות של הימין מבנימין נתניהו? לאו דווקא. את החוק הישראלי החילו על רמת הגולן בשנת 81 וזה ממש לא הפריע למנהיגי השמאל שבאו אחר כך, להודיע לקצבים מדמשק שהם מוכנים לוותר עליה.
ישנם דברים דחופים בהרבה שאזרחי ישראל ובוודאי אנשי המחנה הלאומי חייבים להתעקש עליהם מול ראש הממשלה. ואף להצהיר בגלוי שאם לא יפעל לממשם לאלתר, יפעלו להחלפתו. ואם בריבונות עסקינן אז במושגי ריבונות נדבר. רק פנימה.
החלת ריבונות בנגב ובגליל. כלומר פירוק התנועה האסלמית מן היסוד, בלימת העבריינות הלאומנית עם הפסקת גביית דמי הפרוטקשין והסדרת הבניה הבלתי חוקית.
החלת ריבונות בדרום תל אביב. כלומר השבת המסתננים למולדתם ופיצוי תושבי השכונות.
החלת הריבונות גם בירושלים וסביבתה. כלומר דחיקת הרש"פ ממזרח העיר, הקצאת מרחב לתפילת יהודים בהר הבית ופינוי חאן אל אחמר במובן הרחב של השטח.
הפסקת הכיבוש הערבי הזוחל בשטח C באופן מוחלט. הריסת הבניה הבלתי חוקית והעמדה במקום של האיחוד האירופי המממן את מבצע הכיבוש השקט הזה. מהלך שיחייב במקביל הכשרת קרקע נוספת לבניה ישראלית רוויה במרחב.
החל בריבונות מדינית על ידי הפסקת הבחישה הזרה של ממשלות אירופה. מיסוי כבד על עשרות ארגוני התעמולה והמשפט הפועלים במימון זר כדי לשנות את ישראל מבפנים. וצמצום דרמטי של תנאי המחבלים המפנקים שיושבים בכלא הישראלי.
את כל אלו יכול וחייב מנהיג אשר רגליו על הקרקע לבצע לאלתר, בין אם יש קורונה ובין אם לאו, בין אם במסגרת ממשלת שמאל-ימין עם שר משפטים חצוף ומושחת ערכית כמו אבי ניסנקורן ובין אם לאו.
אם לכל אלו בנימין נתניהו לא מסוגל להביא תוצאות ראשונות בתוך שבועות אחדים, הרי ששאר הישגים הכבירים שלו בתחום המדיני יהיו משולים לארמונות באוויר.
אפשר לכרות אלף בריתות עם אלף מדינות, אבל אם האויב שלך פועל נגדך מבפנים- במה זה כבר ישנה? לא ירדן ולא מצרים, גם לא בחריין או סעודיה ייחלצו לעזרת היהודים אם הסודנים והאריתראים הגרים בתל אביב יעשו יד אחת עם האחים המוסלמים בגליל ויפתחו במלחמה נגד עם ישראל. יתכן שהם אפילו יעזרו להם.
על הדברים האלה מחליפים ראש ממשלה.
מתן פלג - יו"ר תנועת אם תרצו