נכון, נתניהו תחילה - פרשנות

הזעם בימין אינו על ביטול הסיפוח השנוי במחלוקת אלא על סבב האשליות הבלתי נגמר. שנה וחצי הוא מפזר הבטחות ובפועל מאכיל אותם חרסים

חיים לב , כ"ו באב תש"פ

נתניהו
נתניהו
Flash 90

אנשי הימין האידיאולוגי רותחים מזעם. שנה וחצי נתניהו מכרכר סביבם ומבקש את ידם. הוא יורד להתנחלויות, נואם, מצטלם עם הדמויות המובילות, עושה קמפיין על גבם.

בקמפיין הריבונות הוא התעלה על עצמו כשדרש מהנהגת הימין האידיאולוגי אקטיביות יתר: חלק מראשי המתיישבים נגרר במטוסו לבית הלבן יחד עם פמליית ראש הממשלה וכדי לקבל את החותמת ההתיישבותית המיוחלת.

לרגע סברו שהנה ימים באים, שהלמות התופים שהם שומעים בוושינגטון הם פעמי משיח. עד שהם גילו את הכוכביות הקטנות של תוכנית המאה. זה היה השלב שבו נפער הקרע הראשון בינם לראש הממשלה ולאחר שהבינו שהיא כוללת בשקט-בשקט, בניסוח מתפתל, מדינה פלסטינית.

יש גבול לציניות, אמרו לו. לא נגיש את הלחי השניה. באירוע ההכרזה המרכזי עם נשיא ארה"ב דונלד טראמפ הם הדירו רגליהם. נתניהו הסתפק בכך שהם לא הרסו לו את ההצגה.

מאז ההכרזה הפומפוזית החל שלב הדעיכה. הבטחות ליישום חלקי של התוכנית לא מומשו בדד-ליין הייעודי. הצוות המיוחד שהוקם לשרטוט המפות הסופיות לא הצליח להגיע להסכמות פוליטיות. בסוף השבוע האחרון התבשר מחנה הימין שזה נגמר. חלום הריבונות נמוג. "נמוג זמנית", אליבא נתניהו. השמאל הפוליטי עלז כפי שלא עלז זמן רב.

ראש הממשלה נתניהו תולה את הקולר בארצות הברית. הפה שהתיר הוא הפה שאסר. ועכשיו הוא אסר בשל שיקולי קמפיין פנים-אמריקאי ובתמורה להסכם המדיני עם איחוד האמירויות. והרי אי אפשר לפעול נגד ממשל טראמפ הכל כך אוהד ישראלים ומה שביניהם.

רק שהזעם בימין אינו על ביטול הסיפוח השנוי במחלוקת עמוקה אלא על סבב האשליות הבלתי נגמר. שנה וחצי משלה נתניהו את מחנה הימין שסוף סוף פניו לקידום אג'נדת הימין אך בפועל הוא מאכיל אותם חרסים.

כך היה סביב פסקת ההתגברות ושאר הרפורמות המיוחלות סביב הרשות השופטת, כך בכל הנוגע להקפאות הבניה ביהודה ושומרון. אפילו בזירה הביטחונית מול עזה הוא ממשיך לנקוט במדיניות שמרנית של הכלה ואיפוק ולא עושה די כדי להשיב את ההרתעה הישראלית.

הימין הישראלי שואל עצמו בימים אלה מי אתה בנימין נתניהו. איזה מחנה אתה באמת מייצג ולאן אתה באמת חותר. קולמוסים רבים השתברו על השאלה הזו במרוצת השנים בהיעדר תשובות ברורות, אבל ההיסטוריה מדברת בעד עצמה. היא זו שכותבת את התשובה.

אז כן, נתניהו תחילה. כשאנחנו בסוף קדנציה וצריך את הבייס – נתניהו הוא איש הימין; כשאנחנו מצויים בתחילת קדנציה – אפשר לשבור מרכזה ולזכות במחאות הכפיים של השמאל הישראלי. זה האחרון כמובן ימשיך להפגין בבלפור ובתל אביב ולעולם, אבל לעולם לא ישלשל מחל בקלפי. כנראה נתניהו מעריך שכך קונים שקט פוליטי בממשלת אחדות עם ענפי שמאל מובהקים.

ואולי הנתון האופטימי היחיד מכל המהלך הזה הוא שאנו מתרחקים מבחירות. ואילו לשם כך תיחנך הטיסה הראשונה לאיחוד האמירויות – דיינו.