ביקורת סרט
'כמו לב שעובד': אבל איפה נוצצות העיניים?

סרט דוקומנטרי חדש מנסה להנגיש את חוויית ראש השנה באומן דרך יומן מסע, אבל ההנגשה הזאת לא בהכרח משחקת לטובת אומן והבאים בשעריה

אריאל פייגלין - ערוץ 7 , כ"ז באב תש"פ

'כמו לב שעובד': אבל איפה נוצצות העיניים?-ערוץ 7
כמו לב שעובד, יאיר אגמון
צילום: גיא סחף

במכתב מפורסם שהודפס בעיתון 'נקודה' לפני אי אלו שנים, פנה הסופר חיים ולדר לעורך העיתון אורי אורבך ז"ל והצביע על כשל מובנה בתפיסה הדתית לאומית כפי שהוא רואה אותה.

"הוא זוכר שמות של חמישה ראשונים ושל חמישה רמטכ"לים", מתאר ולדר את המזרוחניק המצוי, "אבל דווקא אצל החמישה האחרונים נוצצות לו העיניים".

הסיבה שנזכרתי במכתב ובשורה הזאת אחרי כל כך הרבה שנים, היא שאתמול התיישבתי לראות את סרטו הדוקומנטרי החדש של יאיר אגמון 'כמו לב שעובד'. הסרט עוסק בחוויית ראש השנה באומן ומציג את אגמון כשהוא מקפץ, מחבק ומרים לחיים, אבל גם גולש בסופו לבר מקומי בקמיניץ בו רואים את אגמון מעשן, שותה ורוקד.

הדואליות והמורכבות בין הציון באומן לבר בקמיניץ ברורות להפליא, אבל כפי שזה היה נראה לעיניי הלא מקצועיות, ויסלח לי יאיר, דווקא בבר נצצו לו העיניים. אבל על כך בהמשך.

'כמו לב שעובד' מתואר כיומן מסע ומכיל סיפור אישי של לידה שקטה שחוו יאיר ואשתו שירה, אבל גולש גם לא אחת לסיפורים אישיים של אחרים. אגמון משמש כאן על תקן של חצי במאי חצי פסיכולוג, ואת שניהם עושה באותה תזזיתיות והיפראקטיביות חיננית. חינניות שאני מניח שעזרה לו למצוא מסילות לליבם של המרואיינים בסרט, חינניות שאני יכול להעיד מכלי ראשון שמוצאת מסילות לליבם של הצופים.

קו העלילה, אם אפשר לקרוא לכך עלילה, הוא אמנם ברור ומתחיל מהלידה השקטה דרך המראה לאומן, ראש השנה, נחיתה בישראל, וההגעה הביתה אל האישה והילדים שנולדו מאז (שניים, בן ובת, בלי עין הרע), אבל גם מלא בריחות קטנות ולא קשורות שנותנות הפוגה קטנה מהנושא הכבד, שמעלות חיוך.

לצד השבחים והפרגון על הבניה האמנותית של הסרט, שבהחלט מגיעים לאגמון, יצאתי ממנו גם עם לא מעט תחושת אי נוחות. לאורך כל הסרט, החל מהפרוספקט ועד לנקודת השיא בבר בקמיניץ, אגמון מתלונן על כך שהוא לא הצליח להתחבר לחוויה, שהוא לא מרגיש.

"לכולם פה יש אור בעיניים" הוא אומר באחת הסצנות, "ורק העיניים שלי כבויות. מה אני עושה פה? כולם מסביבי דתיים ורק אני בלי טיפת אמונה בלב". ואז, בסיום חצי מחויך חצי נוגה הוא מוסיף את צמד המילים "שאלהים ישמור".

וקשה לי עם זה. איך אפשר לעמוד עם מצלמה, באמצע ראש השנה, באומן, לביים סרט, ואז עוד להתלונן שאתה לא חלק מהסיפור? לעשן ולשתות במועדון בזמן החג, לחייך למצלמה ולהפטיר כלאחר יד "צולם ביום קודש", ואז להתלונן שאין לך את אותה אש בעיניים שיש לברסלברים שמתפללים כמה קילומטרים ממך.

כמו לב שעובד
באדיבות יאיר אגמון

אין ספק שהסרט מעורר לא מעט מחשבות ומציג זווית מעניינת, אבל מה שהיה אמור להיות דואליות ומורכבות, לי הרגיש יותר כמו צרימה. אפשר לעשות גם וגם, אבל איפה העיניים נוצצות? איפה?

אגמון מדבר בסיום על 'מעשה ממלך עניו' ומסביר על דיוקן שאנחנו מציירים כל החיים, דיוקן של העולם, של עצמנו. ב'כמו לב שעובד' מציג אגמון מסמך אנושי אותנטי ושובה לב, הוא מצייר בו את הדיוקן שלו.

בגלל המצב, הסרט לא מוקרן בסינמטקים ובבתי הקולנוע למיניהם, אלא מוצע לרכישה (לצפייה מקוונת) בידי הבמאי בסכום סמלי.