קוראים לי נעם גרוסמן, אני בן 21, וגר בקרית מוצקין. משרת מזה 3 שנים בגדוד ארז של המעברים, בפלוגה ג' בדרום ירושלים. לפני הגיוס הייתי מיועד להתגייס לטיס, אך עקב בעיות רפואיות נמנעתי מלהגיע ובעקבות כך קיבלתי שיבוץ לתפקיד לוחם מעברים.
האינסטינקט הראשון הוא להיכנס לאינטרנט ולבדוק על התפקיד והדבר הראשון שראיתי לא הכי הלהיב אותי לתפקיד,אבל אני בתוך עצמי אמרתי שלא משנה לאן אגיע, גם אם זה התפקיד שאני הכי פחות מתחבר אליו בעולם – אני אתן את המקסימום.
הגעתי לבקו"ם וביצעתי שרשרת חיול מבלי לדעת לאן אני באמת מגיע ומה הדרישות בתפקיד. משם עלינו להסעות ותוך שנייה נכנסתי למערבולת שנקראת הטירונות.
החוויה שנקראת טירונות אמנם נראית קשה במבט מהצד ,אבל ברגע שעוברים את הלילות הראשונים מבינים כמה זה פשוט וכמה זה כיף,להכיר אנשים חדשים מכל קצוות הארץ, להכיר מפקדים ובעיקר להכיר את עצמך במצבים שלא תיארת לעצמך שתגיע אליהם. ללמוד על התפקיד ועל המקצוע, והעיקר לחוות את זה עם החברים החדשים זה משהו שלא אשכח לעולם, ותמיד תהיה זכורה הטירונות כחוויה כיפית וטובה.
משם עלינו לגדוד ולפלוגה, וסוף סוף הגיע הרגע שלנו להתחיל לעבוד ולבצע את התפקיד, שבטירונות רק שומעים ולומדים עליו אבל לא באמת יודעים למה נכנסים.
מגיעה המשמרת הראשונה והשנייה, ואני רואה בעיניים שלי את חשיבות התפקיד ומבין שמה שאני עושה פה, עד כמה שזה נראה לאנשים מהצד כ"עבודה שוחקת" או "מאבטחים בקניון", זה ממש לא נכון וכל רכב שאני עוצר, וכל ניסיון הסתננות או הברחה שהצלחתי לתפוס, גם אם הקטנה ביותר- היא קריטית ויכולה להציל חיים שלמים בישראל.
לוחם המעברים הוא קו ההגנה האחרון כנגד מפגעים שרוצים לפגע בשטח ישראל, וקשה לתפוס את זה בהתחלה, אבל כאשר חווים את זה ורואים את זה בעיניים ב"לייב"- מבינים הכי טוב.
בתור חייל מבינים את מהות התפקיד ברובד מאוד קטן, אני מבצע את התפקיד שלי ועוזר במה שאני יכול, והדבר לא הספיק לי , הרגשתי שאני יכול יותר ואני רוצה לתת יותר מעצמי למען הצבא, והתחלתי את תהליך הקצונה. במהלך הדרך הבנתי על עצמי שאני אוהב את התפקיד, ויש לי את האפשרות לצאת לקצונה ולהשפיע על עוד אנשים בדרך להתחבר ולאהוב את התפקיד כמוני.
לאחר מספר חודשים של תהליך הקצונה הגיע זמני להתחיל את התפקיד בתור מפקד מחלקה, ולהתחיל ליישם את כל מה שתכננתי לעצמי, להשפיע, לשנות, ולהוביל. בתור מ"מ, היומיום מורכב ממשימות קבועות כמו חלוקת משמרות, תדריכים, ותחקירים, אך עיקר התפקיד ועיקר העבודה היא החיילים.
בסוף, היציאה לקצונה היא לא לקדם את עצמך, היא כדי לעזור ולקדם את החיילים, וזה מהות התפקיד. להשפיע על חייל שלא מחובר לתפקיד ולגרום לו להסתגל בצורה שונה על המקצוע ועל העבודה- זה עולם ומלואו. בסוף יום להסתכל אחורה ולשמוע חיייל שמרוצה מהמקום שבו הוא נמצא, שהוא מרוצה מהתפקיד שבו הוא נמצא- מבחינתי הצלחתי במשימה.
התפקיד אמנם לא פשוט, הוא דורש המון משמעת עצמית והמון אחריות, אבל בסוף הוא נותן סיפוק עצום. לדעת שאני אחרי משמרת בשיא החום/בשלג/בגשם, שתפסת בן אדם שניסה להבריח סכין לתוך שטח ישראל, ובעצם יכול להיות שמנעת את הפיגוע הבא, יכול להיות שהצלת את המשפחה שראית לפני שעתיים בקניון. לשמוע את התודה של אנשים שעוברים במחסום כל יום, לדעת שיש מישהו שמעריך ויש מישהו שמבין ומודה על העבודה הקשה שאתה עושה במעבר, זה כל כך מספק.
אחרי 3 שנים בתפקיד אני מסתכל לאחור, ושואל את עצמי: "אם הייתה לי אפשרות להתגייס למקום אחר, הייתי עושה את זה?", ובכל פעם אני אומר לעצמי שלשנייה אני לא מתחרט, ולא הייתי מחליף את התפקיד שלי בעבור דבר, כי אני מבצע תפקיד עם חשיבות ועם משמעות כל כך עצומה, שזה שווה הכל.