אתה לא יכול להוביל ציבור אם לא בוערת בך להבה. האש הזו שמייצרת בהירות וחום היתה זו שהובילה את תנועת החסידות, כמו גם את התנועה הציונית. בסוף - עם כל הכבוד למאמרים ולחוברות ולספרים ולסימפוזיונים, אתה זקוק להמון. לאלו שמסיבות מגוונות לא נגישים לכל שפע החכמה המוצע להם ולכן הם מופעלים מכוחות עלומים, שפעמים רבות מתגלים כמדויקים ועוצמתיים יותר.
סביב העצרת אל מול התכנית הבזויה 'היהודים באים', התכנסו יהודים רבים: חרדים, חובשי כיפות סרוגות ואפילו חילוניים. וכמו תמיד החלו דיונים מלומדים – אם זה מועיל? ואם אין בכך כדי להגדיל את החשיפה של התכנית? ואם לא עדיף לפעול במישור הפוליטי לבדו וכך הלאה. והדיונים האלו באמת חשובים כי הם מדייקים את כולנו, אבל צריכים לקחת בחשבון שהם עלולים לכבות את האש.
אנחנו שואלים את עצמנו כבר זמן רב 'מי אנחנו?' האם הציונות הדתית יכולה להמשיך לקשור לעצמה כתרים אידאולוגיים, או שהפכנו לאנשים פרובינציאליים העמלים לפרנסתם ושמחים אם יש להם בסוף היום כוח לדף יומי.
האם ישנה עדיין סיבה מספקת לחן החלוצי שנקשר למילה 'ציונות', או שמא הוא הוחלף באזרחות טובה ורק לא מצאנו מילה טובה להגדיר את עצמנו? כי כדי ללכת לצבא אתה לא חייב היום להיות בעל תודעה ציונית מפותחת, כי די שאתה אזרח שומר חוק שרוצה לתרום למדינתו. ואם אתה שומר על הטבע, זה לא בגלל חזונו של הרצל, אלא כי אתה אדם נורמלי שרוצה לשמור על הטבע.
תאמרו – מה רע להיות אדם נורמלי העמל לפרנסתו ותורם צדקה ועושה מעשים טובים?
ובאמת אין רע בכך, אבל צריכים לקחת בחשבון שהאש משתוללת בעולם. שישנן תופעות תרבותיות סוחפות שקוראות לשינוי מבנה החברה האנושית. שיש חתירה לתיקון עולם בדרכים אחרות ואם אנחנו שוקעים בנחת בכורסאות, יבואו אחרים וידליקו את האש. והאש הזו זרה לנו, אבל באין אש אחרת – אחריה ילכו ילדינו.
אנחנו עומדים למול תופעת החילון בציבור הדתי לאומי ושואלים מה פישרו של האירוע הזה? הרי הדבר הטבעי בעולם הוא שילדינו ילכו בעקבותינו, אלא אם כן פגענו בהם חלילה, אז למה השלשלת ניתקת כל כך הרבה פעמים?
אבל ילדים רבים מציבים בפנינו מראה ואומרים לנו – לא טובה הדרך שלכם. לא מצאנו בה את שהנפש שלנו מבקשת. יש בה אולי רוגע ומידות טובות ומתוקנות ואזרחות למופת, אבל היא חסרה את המענה לצורך העמוק שלנו בזהות. זהות כזו שמסוגלת להניע אדם לחיות לאורו של חזון גדול. ואם היהדות שאתם מציעים היא בגוונים של אפור והעולם שבחוץ נפרש מולנו בכל צבעי הקשת, לא צריכים להיות פסיכולוג גדול כדי להבין מה העומס המוטל על הנפש כשהיא בוחרת ללא מורא וחשבונות פרקטיים או חברתיים – היכן היא רוצה להתמקם.
ההפגנה הזו השיבה את האש. היא הפיחה רוח בגחלים העוממות והראתה שיש בנו חיים. שאם מכאיבים לנו אנחנו צועקים ואם נידרש נדע גם לגבות מחירים מאלו שמחרפים אותנו.
אולי הרייטינג יעלה קצת ואולי זה באמת לא יעזור, כי בסוף צריכים החלטת ממשלה ואין מי שמגלה כעת אומץ לגעת בתאגיד המפלצתי הזה, אבל הילדים שלנו ידעו שיש בנו נקודה קדושה שהיא חזקה משיקולים רציונליים.
כי אם מישהו היה כותב או מדבר כך על אשתך או על הוריך, כנראה שהיית זועק ופועל וזונח כל שיקול הגיוני, אז איך יתכן שתשתוק כשמבזים כך את משה רבינו?
הכותב הוא יו"ר מכון לאסטרטגיה חינוכית יהודית