אנחנו בימים האחרונים של שנת תש"פ, שנה שהתאפיינה במגפה נוראית בכל העולם, וגם אצלנו. כל שנה מהווה חודש אלול תקופה של חשבון נפש ובדיקה עצמית. מידי חודש אלול הדרשנים קוראים לציבור לחזור בתשובה. כנראה שהשנה הצורך גדול עוד יותר, אבל על מה?
בחורף שעבר מדינת ישראל הייתה דוגמא נפלאה של התמודדות מול המגפה. ראשי מדינות התקשרו לקברניטי ישראל כדי ללמוד איך עושים את זה. אבל תוך מספר חודשים הפכנו למודל של התפרצות איומה של המגפה, אב טיפוס של מי שלא רוצים לארח.
איך זה קרה? קטונתי מלתת תשובה סופית לשאלה הזאת, השורות הבאות מיועדות להיות בסיס לאותו חשבון נפש שאמרנו. במיוחד כאשר מתבוננים בדברי חז"ל: "אחד מבני חבורה שמת תדאג כל החבורה כולה". הדבר נכון בכל הרמות, ברמה אישית, משפחתית, קהילתית, ברמה של עיר וברמה של מדינה.
וכאן הבן שואל את עצמו: האם הייתי ממושמע להוראות הבריאות? שמרתי מרחק מהשני? ויתרתי על החיבוקים הרבים שהיינו נוהגים? האם הייתה לי מסכה על הפה ועל האף כנדרש ולא כתומכת לסת מלמטה? האם הקפדתי עליה בבית הכנסת, בתחבורה הציבורית, בחנויות? ומה כשהלכתי ברחוב? האם רחצתי את ידיי כראוי? האם לא הכנסתי את אצבעותיי לאף או לפה בלי לרחוץ את ידיי כראוי?
מה זה קשור לאלול? זה קשור ועוד איך. "אבל אשמים אנחנו". התייחסנו למסכה כאל אביזר אופציונלי, שמנו פתק בכניסה שלא ייכנס איש אלינוי בלי מסכה, אבל בעצמנו? מה פתאום! הלכנו לחתונות גדולות. ואם לא אנחנו, אז חברינו ושכנינו. אולי להפגנות לא הלכנו, אבל...
כבר מספר חודשים אנו לא מארחים את קרובינו לשבתות, גם לא את נכדינו, ולמה לא התארחנו אצל אף אחד? כדי לשמור על עצמנו, וגם לשמור על האחרים. הוירוס יכול להיות בכל מקום, ואנחנו לא רוצים ולהדבק ולא להדביק. חבל שלא כולם הפעילו משמעת עצמית כזאת. לא קבלתי פתק משמים, אבל ברור לי שהקב"ה משנה עולם. הוא גם מצפה מאתנו תשובה רצינית, פרטית וכללית.
תשובה המתחילה בתשובה הטבעית הגופנית, כדברי הראי"ה קוק ע"ה. זאת התשובה בעיניני בריאות הגוף. כן, בריאות הגוף. היום ברור שעטיית מסכה היא קיום של מספר מצות, עשה ולא תעשה. כי המסכה אמורה להגן על האדם העוטה אותה וגם על זולתו. אולי יש גם צורך בתשובה על "ועשית ככל אשר יורוך", כיון שרבנינו הראשיים והאחרים דרשו הקפדה על כל תנאי הבריאות. האם שמענו? האם צייתנו?
במדינות אירופה הדומות לנו המגפה מרימה ראש שוב, אבל מדינות עניות בהרבה ממדינת ישראל עומדות בהתמודדות הזאת בצורה מכובדת מאוד. עלינו ללמוד מאלה, עם קצת ענוה. נציית להוראות, בלי אספות גדולות, בשמירת מרחק וכו'.
התמקדתי על המסכה, אבל הריחוק החברתי לא פחות חשוב. אנדרה נהר תרגם את הפסוק "ואהבת לרעך כמוך" לצרפתית Tu aimeras ton lointain comme toi-meme, דהיינו ואהבת את הרחוק שלך כמוך. המילה רע לא מבטאת קרבה, אדרבה. גם אמו של רבי עקיבא ציינה לשבח את הריחוק מתוך אהבה.
בע"ה מעז יצא מתוק. הקב"ה מאותת לנו, קורא לנו. עלינו להתבונן ולהקשיב. עולם טוב יותר צריך לצאת מהמשבר. נלמד שחתונה יכולה להיות שמחה מאוד במספר משתתפים קטן ממה שהיינו רגילים. נלמד את הערך להיות יחד בבית עם המשפחה. נלמד את כבוד בית הכנסת שלפעמים נרמס בדיבורים וצחוקים. נלמד להתפלל ביותר כוונה. נלמד להעריך את עבודתם של כוחות הבטחון ושל כוחות הרפואה, ונשתף פעולה כמה שאפשר.
גם קיצור תפילה יכול ללמד אותנו מה העיקר, התוכן. אני לא מדבר על קיצור לשם מהירות בשביל המהירות, אלא על מיקוד לעיקר. להתפלל היא זכות שהעניק לנו הקב"ה, לא נבזבז אותה. להתפלל בבית הכנסת היא זכות שמאות שנים אבותינו לא הכירו כ"כ. בחודשים שהתפללנו בחוץ, הרגשנו את החסר. לא נבזבז את ההתקדמות שחשנו כאשר חזרנו למקדש מעט. ואם ברמה שלנו הרגשנו את החסר כאשר לא היה לנו מקדש מעט, נשאל מה חושב אבינו מלכנו כאשר ביתו, בית מקדשנו ותפארתנו, חרב ואין דורשים אותו.
התקופה הנוכחית מלאת תקוה, לשיפור בין אדם לחברו, לשיפור בין אדם למקום. לשיפור בין ישראל לארצו ולאלוהיו, לשיפור בין ישראל למדינתו. בראש השנה, נתפלל (לשון בדיקה פלילית) במסגרות מצומצמות, מי במינין קטן ומי בביתו ביחדיות, אבל נתפלל. בראש השנה כל באי עולם עוברים לפניו כבני מרון.
המגפה גרמה לריסון הנסיעות הפרועות ממקום למקום, הרבה מדינות ראו את אזרחיהן חוזרים הבייתה. גם מדינת ישראל החזירה את בניה ואת בנותיה. כך מתואר במס' עבודה זרה ומוזכר גם במוסף, לקראת סוף ההיסטוריה. ועל המדינות בו יאמר: איזו לחרב ואיזו לשלום, איזו לרעב ואיזו לשובע, ובריות בו יפקדו להזכירם לחיים ולמות. תכלה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכותיה.
פרופ' נח דנא פיקארד – נשיא לשעבר ויו"ר הקתדרה לחינוך מתמטיקה ויהדות