דבק משפחתי

אסתי רמתי תיעדה בחיוך את 'קייטנת הקורונה' המשפחתית שהתקיימה בביתה לפני חודשיים

אסתי רמתי , ל' באב תש"פ

משפחת רמתי בהרכב חלקי
משפחת רמתי בהרכב חלקי
צילום: עופר עמרם

הודו לה' כי טוב. לפני כחודשיים נגיף קורונה נחת אצלנו בבית והפיל כמעט את כולנו ברשתו. אנחנו כבר בסדר, ברוך ה', תודה ששאלתם. עם מעל 90,000 חולים, קורונה זה כבר לא עניין כזה נדיר, אך כל אחד עם סיפור הקורונה שלו: בלי תסמינים, עם תסמינים, קל, בינוני או חלילה קשה, אשפוז בית או שהייה במלונית. לטובת המתעניינים, הלחוצים והסקרנים באשר הם, הנה הסיפור האישי שלנו.

התחלה

הכול התחיל בשבת משפחתית רגילה, שכללה פורום נכבד ומשמח: כל הילדים הרווקים - שישה במספר, בן נשוי, כלה ונכד. בליל שבת, החייל שהגיע מהצבא התחיל להשתעל קלות ועלה לו מעט החום. ממש מעט, רחוק מהשלושים ושמונה של הצהרת הבריאות. מישהו זרק את המילה "קורונה" לאוויר, אבל לא ממש ברצינות. מה לנו ולמגפה עולמית? הוא בטח סתם חטף איזה וירוס. הגל השני עדיין היה בחיתוליו, ברחובות אנשים חבשו את המסכות על הסנטר או בכלל לא, וחשבו שהכול מאחורינו. מחמת הספק הרחוק והזהירות היתרה, הבחור לא הלך לבית הכנסת, אבל לא מעבר. המפקד שלו אפילו ביקש שיחזור ליחידה ביום ראשון, ואמר ש"שבע חמש זה לא חום". החייל לקח יומיים חופש על חשבונו.

ואז, ביום שלישי בבוקר, בעלי ואחת הבנות התעוררו עם חום ושיעול טורדני. טלפון הגיע מהבן הנשוי שחזר הביתה - גם הוא עם חום גבוה ותסמינים. וכמאמר המערכון - פה חשדנו. במיוחד כשהתברר שהשותף לחדר של החייל פיתח תסמינים בשבת, נבדק והתגלה כחיובי. בעלי הצליח להשיג הפניה לבדיקה עוד באותו יום, ולמחרת כבר נודעה לנו האמת המבאסת: הצטרפנו למועדון. יש לנו בבית חולה קורונה מאומת אחד - בעלי, וכנראה שעוד כמה בדרך.

התחושה הראשונית, לפחות שלי, הייתה הלם קל. כל כך הרבה מדברים על הקורונה, חודשים שאנחנו מתרחקים חברתית ומתמרחים באלכוג'ל, והנה היא התגנבה לה בדלת האחורית. פדיחה, אפילו צחקו עלינו ביישוב שאנחנו מקפידים מדי (אגב, הזהירות בכל זאת השתלמה. עד כמה שידוע לי, לא הדבקנו איש מלבד את עצמנו).

אחרי השוֹק, באה השלמה. אפילו מעין הקלה. אוקיי, לא צריך לברוח יותר. אנחנו בסיפור הזה אם נרצה או לא. נשאר רק להתפלל מעומק הלב שנעבור את זה בשלום, ולקחת ויטמין די.

חשיפה

בעלי החליט שהדבר הנכון לעשות הוא להודיע לגבאי בית הכנסת על המצב, מה שנקרא "ידע הציבור וייזהר", ונתן את רשותו לפרסם את שמו הלאה במקומות הרלוונטיים (אגב, אחר כך התברר שמקומות רלוונטיים כוללים קהילות דתיות בארבע קצוות הארץ. נפלאות הווטסאפ). לא חלפו עשר דקות, והשיחות והצ'אטים התחילו לזרום. קודם כול, הופתענו לגלות שלל הודעות הערצה על עצם החשיפה. אנשים שמחו מאוד לקבל מידע מדויק, ולא סתם ידיעה אמורפית ומלחיצה על "מישהו ביישוב" שנמצא חיובי. אישה לא מוכרת מהיישוב השכן הגדילה לעשות ופשוט הרימה טלפון כדי לברר איפה הבעל הסתובב. אז נכון, הייתה איזו חוסר נעימות בפומביות, קצת כמו להודיע קבל עם ועדה שאתה מצורע, אבל מה נעשה? באמת שההדבקה לא הייתה באשמתנו.

ככל הנראה, להודעה הייתה תוצאה נוספת: מערוץ 13 יצרו קשר, וביקשו לצלם את בעלי לכתבה על חולי קורונה שנזהרו בחבישת מסכה, ולכן לא הדביקו איש. כך בעלי מצא את עצמו מככב באחת מכתבות הקורונה האינסופיות, מצולם מחלון המטבח שלנו.

מלבד השכוייחים על החשיפה, הצעות לעזרה הגיעו מכל עבר. מי לא צלצל? העובדת הסוציאלית של קופת החולים, העובדת הסוציאלית של המועצה, הרבש"ץ, צוות צח"י, המורים והמנהלים של הילדים והרבה אנשים טובים מהיישוב וגם מחוצה לו. איך אתם מסתדרים? צריכים קניות? בישולים? חומרי יצירה, שהילדים לא ישתעממו? אנשים קפצו והביאו לנו תרופות, בגטים מהסופר ביישוב השכן ודואר מהתיבה. המינימרקט היישובי הנהדר דאג לספק לנו משלוחים יומיומיים עד הדלת, והמועצה הציבה לנו פח בחצר כדי שלא נצטרך ללכת לצפרדע השכונתית. אין לכם מושג כמה נהניתי מהחידוש - במשך יום שלם הסתובבתי וחיפשתי דברים לזרוק, סתם בשביל הכיף. אשריכם ישראל, שגם בית מלא קורונה לא מרתיע אתכם מלעשות חסד.

דומינו

ברגע שהבנו מה המצב, כל משתתפי השבת המשפחתית התכנסו אצלנו שוב. אם כבר לחלות, לא עדיף לעשות את זה ביחד? ואם כבר בידוד, עדיף בסטייל - בבית מרווח עם חצר והרבה דודים שישמרו על הנכד. גם לי הסידור הזה היה נחמד: בתור סבתא מתגעגעת, זמן איכות עם הנכד זה בהחלט צ'ופר. חבל ששני הנכדים הנוספים לא כאן... טוב נו, בעצם מוטב כך. מה שכן, לא לגמרי בטוח שההחלטה להתכנס יחד הייתה חכמה. מתברר שאומנם הקורונה מאוד מדבקת, אבל לא את כולם, ולא באותו קצב.

לא עבר זמן רב, ולארבעת החולים הראשונים - החייל, הבעל, הבת והבן הנשוי - הצטרפו הכלה, הנכד ואנוכי. שבוע מאוחר יותר, שני ילדים נוספים הצטרפו, ובאיחור אופנתי של יותר משלושה שבועות אחרי כולם - בן נוסף. בסופו של יום, מכל החבורה הגדולה נשאר רק אחד שלא פיתח סימפטומים, והמסכן נאלץ לחכות שבועיים בבידוד אחרי שכולנו החלמנו.

מבין החולים, כמעט כולם היו סימפטומטיים, וזה הזמן לספק את סקרנות הקוראים ולפרט באילו סימפטומים מדובר. בניגוד לדעה הרווחת, לא מדובר רק בשיעול, חום ואיבוד חוש טעם וריח. להלן רשימת התופעות המוזרות (יותר ופחות) שבני הבית סבלו מהן במצטבר: כאב ראש, כאב גרון, כאבי שרירים, כאבי מפרקים. גודש באף, שלשולים, בחילות, תשישות, ראייה מטושטשת. אי־שקט בשרירים, אובדן ריכוז וזיכרון, כפות ידיים דביקות כמו אחרי קילוף קישואים. רגישות יתר של העור, חוסר תיאבון, וחשק בלתי מוסבר לאכול פודינג שוקולד.

בחסדי שמיים כולנו הוגדרנו כחולים קלים, אך כל אחד חטף את זה אחרת. היו כאלה שהסתפקו במועט ותוך יומיים חזרו לעצמם, היו שפיתחו מעין שפעת קלה (עם דגש על המעין. אל תתפוס אותי במילה, פרופסור לס) והיה גם אחד שעשה את זה כמו שצריך, עם חום גבוה ושלל תסמינים, שלצערי לא לגמרי חלפו עד עצם היום הזה. אני הסתובבתי עם חום לא מאוד גבוה במשך יותר משבוע, תשישות שמנעה ממני לחשוב אפילו על שטיפת צלחת, ועוד כמה תסמינונים בקטנה שבאו והלכו (הפודינג שוקולד זה שלי). אתם מוזמנים להוסיף לזה גם חרדה קיומית שרבצה תמיד ברקע, שמא אמצא את עצמי או את אחד מבני הבית מחוברים חלילה למכונת הנשמה. לא סביר, אבל לך תדע, עם כל הסיפורים שמסתובבים. כבר יצא לי ליפול בצד הלא נכון של הסטטיסטיקה. ברוך ה' התבדיתי, אך בזמנו, זאת הייתה חוויה מטרידה, מוזרה, ולגמרי לא נעימה. את הבטלה שנכפתה עליי ניצלתי לבינג' על פרקי 'עוד ניפגש', מרתון סרטי טבע, והתחרדנות בחצר כדי לספוג עוד קצת ויטמין די. אה, וגם צפייה בנכד המתוק, שהלך והתמקצע בהרכבת פאזלים.

חקירות ודרישות

מלבד דורשי שלומנו, מהרגע שחלינו התחילו לצלצל אלינו נציגים של אלף ואחד גופים ממלכתיים. חוקרים אפידמיולוגיים, למשל, ניסו לפענח איפה היינו ומה עשינו בשבועיים האחרונים. לך תזכור. אני הייתי בעיקר במינימרקט היישובי, והחוקר המליץ שאבקש מהקופאית את רשימת שעות הביקור. איזה פדיחה לגלות שהייתי שם שלוש פעמים במהלך שעה וחצי. בכל מקרה, זה לא ממש שינה - רק שהות של רבע שעה במרחק של פחות משני מטר מחולה מאומת תשלח אתכם לבידוד.

וזה באמת קטע לא נעים - לדעת שהרסתם לכל מיני אנשים את התוכניות ותקעתם אותם בבית לשבועיים. הבן, למשל, אילץ חבר להשתתף בפדיון הבן של בנו בזום. אני נזכרתי לפתע בטרמפיסטית אלמונית ששהתה איתי יותר מחצי שעה ברכב, ושברתי את הראש איך לאתר אותה. "לוחות טרמפים, אמא...", אמרה לי הבת, ואכן, באורח פלא, תוך חצי שעה הבחורה יצרה איתי קשר. לשמחתי (ולצערם של חבריהם), שלושת ילדיי הצעירים יצאו שליליים בבדיקה הראשונה, וכך לא השבתנו את מערכת החינוך האזורית בימים האחרונים שלפני חופשת הקיץ. רק כמעט.

מצלצלים אחרים היו צוותי קופות החולים. כיוון שהיו לנו תסמינים ומישהו היה צריך לדאוג לשלומנו בלי לבדוק אותנו פיזית, נציגי קופות החולים נהגו לצלצל פעם או פעמיים ביום כדי לקחת לנו את המדדים ולבדוק איך אנחנו מרגישים. כדי שיהיה לנו עם מה למדוד את כל המדדים האלה, כל חולה זכה בערכת קורונה שהגיעה לו עד הדלת: מדחום, אוקסימטר למדידת סטורציה (רמת החמצן בדם) וצרור מסכות חד־פעמיות. הקטע של המסכות באמת לא ברור - לאן בדיוק נלך כשאנחנו בבידוד? למעשה, במשפחה מרובת חולים שכמונו, אולי עדיף היה לשלוח מדחום אחד ובקבוק גדול של אלכוהול, להקל קצת על הקופה הציבורית. צברנו סטוק נאה, ואחד מבני הבית אפילו פיתח תחביב מקורי: לקרוא את הוראות השימוש של המכשירים הרפואיים החדשים. הידעתם, למשל, שאין לבלוע את האוקסימטר? כשתקופת הבידוד כמעט הסתיימה, גם המשטרה נזכרה בנו, ושלחה מדי פעם שוטרים לוודא שאנחנו לא מפירים בידוד. לא הפרנו. אנחנו אזרחים שומרי חוק.

מלוניות או לא להיות

ערב אחד צלצלו מקופת החולים. "שמענו שביקשתם מלונית", אמר המצלצל האלמוני. "אנחנו?" התפלאתי, "לא, לא ביקשנו. אבל אם כבר צלצלת, בוא תספר לנו במה מדובר". התברר שבתור זוג הורים ששניהם חלו, וכך גם יותר ממחצית ילדיהם הצעירים, היינו זכאים לאירוח חינם על חשבון המדינה. האמת, זה נשמע די מפתה לרגע. כמות האוכל שחיסלו אצלנו שלל החולים והמחלימים היה מרשים, ומה רע בלחסוך אותו, ועל הדרך לנפוש קצת במלון על חשבון הברון? אך כשירדנו לפרטים הקטנים, התברר שמדובר פחות בנופש, ויותר בכלא משוכלל. אתה לא יכול לנסוע למלונית ברכב הפרטי שלך, רק באמבולנס שהמדינה שולחת, ואתה גם לא יכול לצאת משם מתי שבא לך. "אם תרצו מלונית, רק תגידו", אמר נציג הקופה, "אבל אם נוח לכם בבית, אני ממליץ לכם להישאר שם". שמענו בקולו. אני בטוחה שיש משפחות שמיזם המלוניות הוא הצלה של ממש בשבילן, אבל אנחנו ויתרנו על התענוג. מה שכן, אני בטוחה שהפסדנו חוויה אנתרופולוגית מרתקת.

המרוץ אל השלילי

אט אט, או מהר מהר, החולים החלימו בחסדי שמיים. כיום חולה קל משתחרר מהבידוד באופן אוטומטי לאחר שלושה־עשר יום (בתנאי שאין לו תסמינים), אך כשאנחנו חלינו, העניין היה מסובך בהרבה. כעבור שנים־עשר יום מהבדיקה החיובית הראשונה, החלה מסכת בדיקות שמטרתה להשיג שתי בדיקות שליליות. עד אז - כך הבנו - אנחנו לא יוצאים.

בואו נדבר מעט על הבדיקות האלה: קופות החולים מוציאות הפניות לדוגמים. הם מגיעים אליך הביתה, דוחפים מטוש ללוע ולאף (מי בעדינות ומי כאילו הוא מנסה לדגום לך את המוח), והולכים לדרכם. לא כיף גדול. במשך יומיים אתה מחכה בדריכות לגזר הדין - שלילי או חיובי? האם תיאלץ להמתין שבוע שלם לבדיקה הבאה (במקרה של חיובי), או שמא תהיה מבני המזל שזוכים בשלילי שני מיד? מבין כולנו, רק שלושה הגיעו להישג המרשים הזה. להפתעתנו ולדאבוננו, גם כאלה שחלו ראשונים, ובצורה קלה במיוחד, המשיכו לצאת חיוביים שוב ושוב. אוף, אנחנו תקועים כאן לפחות עוד עשרה ימים... ומה נעשה אם נצא שוב חיוביים? האם ייתכן שנהיה סגורים כאן לנצח?

כי זאת יש לדעת: הלב מלא תודה לריבונו של עולם על המון דברים. קודם כול ומעל הכול, על זה שעברנו את זה בשלום. אחר כך על העובדה שיש לנו תנאי לוקסוס לבידוד, עם מרחבים וחצר וחבורה עליזה שכוללת נכד מתוק. אפילו מזג האוויר שיתף פעולה ואִפשר לשבת מול הנוף עם בריזה של בין הערביים. ובכל זאת, כשאתה כבר חש בטוב, הכליאה הממושכת מתסכלת ומעיקה לאין ערוך יותר ממה שהייתי חושבת. מעולם לא חשבתי שאני ארחם כל כך על האסירים בבתי הכלא. הנפש קוראת - לצאת! לצאת! לנסוע לקצה העולם, לעשות את שביל ישראל, ללכת לרמי לוי! וזה בלי קשר לעניינים טכניים כמו הקושי לשכנע את העובד של חברת הגז להיכנס לחצר ולהחליף בלון, או המצוקה כשאחד השירותים בבית נסתם ואתה יודע שאי אפשר להזמין אינסטלטור. ומה עם עבודה? אצלנו עובדים מהבית, ככה שברוך ה' הבידוד לא פגע בפרנסה, אבל אצל רוב האנשים זה לא כך.

מעשה בשלושים יום

והנה, כמעט בהיסח הדעת, סיפרה לי חברה על נוהל שלושים הימים. מתברר שאנחנו לא היחידים שממשיכים לצאת חיוביים גם כשהתסמינים נעלמו ומרגישים סבבה. זה מה שקרה להורים של גיסתה (או משהו בסגנון), שבמשך שבועות וחודשים הנגיף התעקש להופיע על כל מטוש שהוכנס לאפם. בסופו של דבר, משרד הבריאות הצהיר שהם כבר אינם מידבקים בשום צורה, ושחרר אותם לעולם הגדול. הוא אף הגדיל לעשות והתקין תקנה מיוחדת לאנשים כמותם: תקנת שלושים יום. התקנה אומרת שאם אתה חולה קל ואין לך תסמינים, תיחשב למחלים לאחר שלושים יום באופן אוטומטי, גם אם אתה חיובי כמו פוליאנה.

פיסת המידע הזו הפיחה בנו תקווה חדשה. יש אור בקצה המנהרה! יש גבול לתעלול! גם אם ניכשל במבחן המטוש שוב ושוב - שלושים יום, ואנחנו יוצאים על התנהגות טובה. הייתה רק בעיה קטנה: איש ממומחי הקורונה ששוחחו איתנו יום יום לא ידע על מה אנחנו מדברים. "שואלים אותי על זה הרבה", אמרה האחות הנחמדה שצלצלה לקחת מדדים, "אבל אני לא יודעת מה להגיד לך. אצלנו אין שום הוראה כזאת". "מה פתאום!" אמר נציג הקופה שצלצל לבן שנדבק אחרון כדי לעדכן אותו, "יש אצלנו מטופלים שנמצאים בבית כבר שלושה חודשים!" גם נציגי מד"א לא הכירו את התקנה הגואלת, וגם לא רופאי המשפחה, שבאופן די עקבי הפגינו חוסר ידע מרשים בנושא הקוביד־19. כנראה שלא יוצא להם להתעסק עם זה יותר מדי.

אז מה עושים כשאף אחד לא יודע כלום? שואלים את גוגל, כמובן. ושם, בקישור פשוט, הופיע המסמך הרשמי של משרד הבריאות. הוא הופץ שלושה שבועות לפני כן לכל בתי החולים, קופות החולים, מד"א וכו', וכלל את המידע שהובא לעיל, מפורט באופן הברור ביותר, שחור על גבי מחשב. מצוידים בצילום של ה־pdf הגורלי, התחלנו ליידע את הנפשות הפועלות שהיו אמורות לשחרר אותנו מתישהו. "באמת?" הם אמרו, "סבבה. רק תשלח לי את זה לווטסאפ, שאני אראה לממונים".

לחולים הקלים עניין שלושים היום כבר לא רלוונטי, אך הוא לא היה היחיד שגרם לנו לחשוב שיד ימין לא יודעת מה יד שמאל עושה. אפשר לדון לכף זכות: כמות החולים גדלה בצורה מטורפת כשהיינו בבידוד, ממאתיים ליממה לקרוב לאלפיים. אני בוודאי לא הייתי יכולה לארגן את זה טוב יותר. ובכל זאת, נתקלנו ביותר מדי תופעות בעייתיות: מערכת מסורבלת של בדיקות, למשל. הפניות מהקופה שהתאיידו בדרך למד"א, תוצאות שחיכינו להן בכיליון עיניים ומקום קבורתן לא נודע עד היום. דוגמים שהגיעו לאזור בשבת, הרימו טלפון, וביטלו את ההפניה כשהחולה לא ענה. יש בארץ עוד כמה חולים שומרי שבת, אולי כדאי להתחשב בזה? דוגמים שהגיעו לעיר הלא נכונה, למרות שהודיעו להם מראש איפה החולים יהיו. מערכת פניות קולית שאין בה אפשרות למענה אנושי, וכך נוצרים בלבולים מיותרים. רופאה שמסרבת לשחרר לפי הנוהל החדש, שמא ישנו אותו מחר. רופאה אחרת שמנסה להחזיר לבידוד אנשים ששוחררו ממנו, כי היא לא מבינה את הנהלים. אי־קיום מערכת שתעניק לנשים הרות חולות ומבודדות טיפול נצרך כמו סקירת מערכות. אגב, בבית שלנו היו נציגים של כל קופות החולים למעט מכבי, וזאת ההזדמנות להגיד שאפו לקופת חולים לאומית. מערכת הבדיקות שלהם הייתה מתוקתקת, במוקד הקורונה שלהם אשכרה ענו לטלפון (אחרי זמן המתנה סביר בהחלט), והמוקדניות שלהם היו היחידות שהכירו את הנהלים על בוריים, כולל תקנת השלושים העלומה.

אפטר פארטי

הסאגה המשפחתית שלנו הלכה והסתבכה: הבן הנשוי ומשפחתו שוחררו על שני שליליים לפני כולנו, ונסעו הביתה שמחים ומאושרים. הבן החליט לקפוץ ולבקר את אחותו הנשואה ואת שני אחייניו, שכבר מזמן לא ראה, וישב אצלם בבית שעה ארוכה. ארוכה מדי, מסתבר, כי אחרי שהוא יצא משם, הוא קיבל טלפון מהאחות בקופת החולים. "סליחה", היא התנצלה, "אבל התבלבלתי. בעצם הבדיקה השנייה שלך חיובית. אתה צריך לחזור לבידוד". נהדר. עכשיו גם הבת והנכדים נזקקו לבידוד, וגם הם החליטו שאין כמו הבית של סבא וסבתא. נו, רציתי שהם יגיעו... הבן הנשוי הצטרף אליהם, וקייטנת הקורונה ההזויה שלנו חודשה במלוא המרץ. תוך יומיים הנכד בן הארבע, שהוא חובב נגיפים ידוע, נמצא חיובי. הנכדה בת השנתיים נצפתה כשהיא משחקת ברופא ומנסה להכניס לאנשים אצבע לנחיר. מהעירייה בעירו של הנכד שנמצא חיובי התקשרו לומר שיש לו בגן חולה קורונה, ושיבוא להיבדק. "אבל הוא החולה!" הסבירה בתי, אחרי שהבינה סוף סוף מה רוצים ממנה.

למעשה, רק בת נשואה אחת לא הייתה שותפה בחגיגה, ונשארה ספונה בביתה, הרחק מביתנו רווי הנגיפים. זה לא עזר לה; רק החלמנו, והתבשרנו שהיא נדבקה מבעלה, שנדבק מאחיו, שנדבק מלך תדע מי.

סוף הסיפור

הסיפור הזה יכול להיקרא כחוויה חביבה, ואכן זכינו בלא מעט רגעי חסד וצחוק בתוך כל הבלגן. אבל שלא יעלה על דעתו של מישהו לומר "נו, זה לא נורא" ולזלזל בהוראות. קודם כול, המחלה עצמה באמת הייתה לא סימפטית, לפחות לחלקנו. שנית, העובדה שכולנו עברנו את זה בשלום היא ברכה גדולה, ולגמרי לא מובנת מאליה, גם אצל צעירים בלי מחלות רקע. חברה של בתי ובעלה, למשל, זוג צעיר ובריא, נאלצו להתאשפז בבית החולים. וגם אצלנו, חולים קלים שכמונו, אחד הבנים עדיין לא חזר לעצמו. למרות שחלפו מעל חודשיים מאז שחלה, הוא סובל מעייפות קשה וכאבי ראש, עד כדי כך שהוא נאלץ לצאת לחל"ת.

כל שאר בני הבית שבו בחסדי שמיים למסלול החיים הרגיל. אני אפילו עשיתי הסבה מקצועית בעקבות המחלה: למודת ניסיון ומלאת אמפתיה לנבדקים, פצחתי בקריירה של דוגֶמֶת קורונה. לא ברור אם אנחנו מחוסנים ועד מתי, אך משרד הבריאות כנראה יוצא מנקודת הנחה שאנחנו נדבקים פחות בקלות, כי קיבלנו פטור מבידוד במקרה של מגע עם חולה מאומת. זה בהחלט מכניס אותי למצב נפשי נוח יותר במקום העבודה החדש שלי. בכל אופן, טוב שזה מאחורינו. עכשיו צריך להתפלל שנצליח להימלט גם מתופעות הלוואי המלחיצות, ושריבונו של עולם יגאל אותנו סוף סוף מהצרה הזאת.