השבוע נקלעתי להפגנה שהתקיימה בגבעת שאול בירושלים נגד תכנית הטלוויזיה: "היהודים באים". לומר את האמת, האירוע היה מרגש ומפעים.
נאומים מרשימים של רבנים על ביזוי קדשי האומה, קהל גדול שהביע כאב אמיתי ואותנטי וטקס מרשים של קבלת עול מלכות שמיים, כשציבור גדול קורא את הקריאה "ה' הוא האלוקים".
משתתפי ההפגנה הרגישו, וגם ביטאו הרגשה זו, כאילו הם מוחים בשם האומה, בגאווה יהודית, על ערכי הכלל. ניתן להניח שרוב מוחלט מהמשתתפים אינו צופה כדבר שבשגרה בשידורי כאן11 ובוודאי לא בסדרה המדוברת, ורק תחושה של ערבות הדדית עבור העם שבשדות הוציאה אותם בערב קיצי לרחובה של עיר.
אולם האמת היא שקיים פער גדול מאוד בין תחושתם של מפגיני גבעת שאול בדבר הערבות ההדדית וכלל ישראל, לבין המציאות. חיילי האומה, שיצאו מאדישותם החריגה, לא באו להפגין מול ביתם של השופטים שעצרו את הריסת בית המחבל שרצח את עמית בן יגאל הי"ד.
חיילי האומה, שיצאו למחות למען שמו באהבה, לא באו להפגין יחד עם שפי פז בדרום תל אביב, על השתלטות המסתננים על השכונות. ההשתלטות שהביאה בכנפיה זוועות מוסריות מהסוג שבעולם מוקף התורה והקדושה של מפגיני גבעת שאול, לא ניתן אף לדמיין.
חיילי האומה יצאו למחות כנגד "היהודים באים", קצה הקרחון של המאבק על דמותו של עם ישראל בארצו. הם מוחים על ביזויו של דוד המלך, אבל לא טרחו ללכת בדרכו של דוד המלך. הם לא טרחו ללכלך את ידיהם בשפיר ובשליה של המערכת הפוליטית והמדינית וללמוד שמתחת לאפם הוקם תאגיד שידור ציבורי שאין לציבור ולנבחריו כל השפעה על תפקודו ושבעלי התפקידים בו ממונים על ידי שופט בדימוס של בית המשפט העליון.
את המאבק נגד הקמת תאגיד השידור ואת המאבקים החשובים האחרים של השנים האחרונות על מערכת המשפט, על הכלכלה, על ההשתקה באקדמיה ובתקשורת ועל הדמוקרטיה בישראל, הותירו חיילי האומה, בבחינת סוף מעשה באפס מחשבה, לחיילים אחרים. נקיי הדעת מגבעת שאול, ישבו והשקיפו מהחלון על המאבקים וההפגנות בכיכר גורן ובכיכר רבין, בצהלה ובכיכר הבימה, מחשש שמא יסבו איתם לסעודה כמה אנשים שאינם מאנ"ש.
כמה טוב ויפה היה אם בהפגנת ההורים השכולים שמחו על הביזיון שבהותרת בתי המחבלים על עומדם, היו מגיעים האלפים מגבעת שאול ומשמיעים קול צלול ורם. כמה טוב ויפה היה אם הזמר עופר לוי היה מכריז "קראתי בכל לב, ענני ה', חוקיך אצורה" בכיכר רבין בתל אביב באוזני אנשים שממתינים לידם המושטת של תופסי התורה, שמחכים לשמוע את המסר של "עמו אנוכי בצרה".
כמה טוב ויפה היה אם זעקות "שמע ישראל" היו נשמעות ברחוב לוינסקי ליד בית הכנסת שהפך לחמארה סודנית. הלוואי והיינו יודעים, יחד עם ציבור האלפים מגבעת שאול לצאת מהאדישות ולהיכנס בצרתם של כלל ישראל. הלוואי והיינו יודעים, יחד עם ציבור האלפים מגבעת שאול להתענות בתעניתם של כלל ישראל. לא "הריכוז היותר פנימי והיותר כללי של כנסת ישראל", אלא כלל ישראל האמיתי, אחינו ואחיותנו, בשר ודם. הלוואי שהיינו יודעים לצאת לרחובות קריה ולהשמיע קול זעקה בעבור דמעת העשקים שאין להם מנחם מיד עושקיהם, ולא רק כשכמה ליצנים מדגדגים לנו במקום שכואב לנו. הלוואי.