ברית המאמינים

למה התרגשתי מההפגנה המיותרת נגד תאגיד השידור הציבורי?

ידידיה מאיר , א' באלול תש"פ

ידידיה מאיר
ידידיה מאיר
צילום: יוחנן כץ

1.

ברגע הראשון, כשראיתי את הקריאה לצאת להפגנה נגד אותה תוכנית, חשבתי שמדובר במודעה מטעם ההפקה שלה. כלומר, הייתי בטוח שמדובר בקמפיין מתוחכם שתאגיד השידור הציבורי מעלה כדי ליצור באזז סביב התוכנית.

האפשרות הזאת נראתה לי יותר הגיונית מלהבין את המודעה כפשוטה. מה, מכל רעות התקשורת הישראלית – רדיו, עיתונות, טלוויזיה, אתרי אינטרנט – ארגונים דתיים וחרדים יוצאים בקריאה נרגשת להפגין ברחובות דווקא נגד תוכנית סאטירה לא חשובה במיוחד? לא יכול להיות. זאת בטח פרובוקציה מטעם התוכנית. ניסיון לקושש קצת רייטינג לערוץ 'כאן' המדשדש.

2.

הערת ביניים: אני מקווה ששמתם לב שאני לא מזכיר את שמה של אותה תוכנית. זה לא בגלל שאני כזה צדיק שנזהר מלהזכיר חלילה שמות של תוכניות תועבה במכשיר הטמא. אני לא מזכיר את שמה של התוכנית בגלל שאני לא רוצה לתת לה תוקף. למה להזכיר את שמה? אילו היה מדובר בתוכנית רבת רייטינג והשפעה כמו "ארץ נהדרת", או אפילו בתוכנית ותיקה עם מעמד מיתולוגי כמו "זהו זה", ניחא. אולי אני לא יכול להתעלם. מיליונים צופים, השיח מושפע ממנה, הפוליטיקה, ההומור. אבל התוכנית ההיא? אולי עכשיו, אחרי ההפגנה, היא תהפוך לתוכנית מיתולוגית. ומצטער מאוד, אני בשום פנים לא מוכן להיות חלק מזה. אני לא רוצה להוסיף לה ולו צופה אחד, ובעיקר לא רוצה להוסיף לה ולו פרומיל אחד של חשיבות עצמית.

3.

וכאן בעצם אנחנו מגיעים לנקודה: כשיוצאים למחאה נגד משהו או מישהו – מהפגנת המיליון מול בית המשפט העליון ועד להפגנה מקומית מול בניין העיריה כי ראש העיר לא נותן הקצאה למבנה ראוי לבית ספר של הילדים שלכם – צריך לבדוק טוב טוב האם ההפגנה יכולה להשפיע על מושא ההפגנה. האם היא מכניסה אותו ללחץ, גורמת לו לכאב ראש, או שמא היא מחזקת אותו.

במקרה הזה, אני אומר לכם בלי צל של ספק, שאם תשאלו את עורכי אותה תוכנית האם ההפגנה מזיזה להם, התשובה היא כן. היא מזיזה להם, בהחלט. אבל לא כמו שהייתם רוצים שהיא תזיז להם. היא גורמת להם להרגיש מה-זה טוב עם עצמם. עכשיו הם סאטיריקנים נשכניים ובועטים שהיצירה שלהם הצליחה לזעזע ולהכאיב עד כדי כך שהמונים יצאו לרחובות. זה ממש החלום של כל איש סאטירה.

איך אני יודע? פשוט מאוד, הייתי שם. במשך שנים ערכתי מדור סאטירי בעיתון 'הארץ' ואחר כך ב'ידיעות אחרונות', וככזה אני מוזמן עד היום לפורומים מכובדים (למניינם) או למשדרי טלוויזיה שדנים בהם במצב הסאטירה בישראל. כל הפאנלים נראים אותו דבר. יושבים אנשי הומור מכל הזמנים, ותמיד תגיע השאלה הקבועה של המנחה: "איפה לדעתכם נמצאים גבולות הסאטירה? האם צריך בכלל שיהיו לה גבולות? האם יש פרות קדושות שאסור לנו לשחוט?".

ואז, ברגע הזה, כל אחד מחברי הפאנל מזדקף על כסאו, ומספר בתורו בגאווה על התוכנית בטלוויזיה או המדור בעיתון שהוא ערך וכמה הוא היה חתרני, וכמה בשנת כך וכך הפוליטיקאי הזה והזה ניסה לצנזר את המערכון ההוא, וכמה הוא עורר ביקורת, אבל לא עזר לאף אחד - אנחנו עשינו סאטירה בועטת, כי זה התפקיד שלנו וזאת חובתנו בעולמנו.

4.

לא אלאה אתכם בדוגמאות, אבל אני מכיר בעל פה את הסיפורים האלה. את ההתרפקות על "שלושה בסירה אחת" של שנות החמישים, על חנוך לוין של שנות השישים, על "ניקוי ראש" בשנות השבעים, על "דבר אחר" בשנות השמונים, על "החרצופים" ו"החמישיה הקאמרית" בשנות התשעים ועל "שי ודרור" בשנות האלפיים. כל תוכנית והמורשת הנשכנית שלה. ואגב, תמיד תמיד, ממש ללא יוצא מן הכלל, הסאטירה מגיעה מכיוון אחד, ותמיד הפרות הקדושות שנשחטות הן מאותו העדר, ותמיד הסביבה שבה חיו ופעלו היוצרים מחאה להם כפיים בהערצה עיוורת. ככה זה כבר שבעים שנה. אבל זה לא מפריע להם להתגאות – בחוסר מודעות שדווקא לא מתאים לאנשי הומור – ב"אומץ" שלהם.

ומהשבוע, עורכי אותה תוכנית לא חשובה שנגדה הפגינו אלפים, הולכים לשבת במזרח של כל פאנל על גבולות הסאטירה, כשכל הקהל ישיר להם בדבקות "אשריכם סאטיריקנים, שדברי תורה נלעגים עליכם!". אני מצטער, אבל אני לא מפרגן להם את היוקרה ואת התהילה הזאת. ואגב, הדרך להוריד את התוכנית היא ממש לא באמצעות הפגנות קולניות, אלא על ידי התעלמות שתביא לירידה ברייטינג ולאי הזמנה של עונה חדשה. ומעל הכול, צריך להכיר במציאות: הפגנה נגד תוכנית מצחיקה בטלוויזיה לא תיתפס טוב בדעת הקהל. היא תראה כמו מלחמת קנאים חשוכים באנשי החופש והאומנות.

5.

נו באמת, אני שומע אתכם אומרים עכשיו, תפסיק עם כל החשבונות האלה. כשכואב צועקים. ואם אתה לא חלק מההפגנה, סימן שלא באמת כואב לך. החבר'ה האלה עברו כל גבול. לא ראית את הסרטונים שפרסמנו השבוע עם הדוגמאות המזעזעות מתוך התוכניות? אם מישהו ילעג ככה על אמא ואבא שלך, האם גם אז תתחיל עם כל מיני פלפולים תקשורתיים?

אז קודם כל, ראיתי את הסרטונים האלה, והאמת שאני די מצטער שראיתי אותם. ובטח מצטער שילדיי והמוני ילדים אחרים נחשפו אליהם. אין שמץ של סיכוי שהם היו שומעים על זה בלי כזה קמפיין רעשני. אבל אתם צודקים, כשכואב צועקים. נכון. רק מה לעשות שלא מנהלים מאבק ציבורי מהבטן. צריך אסטרטגיה. אם מישהו, במשך עשרות שנים, היה מלגלג על אמא ואבא שלי, לא הייתי סתם יוצא למהלך חצי ספונטני כזה לצעוק לו מתחת לחלון. צריך להיות פה קמפיין מסודר, ולא נגד תוכנית אחת, אלא נגד כל הרוח הזו בתרבות ובתקשורת. מאבק שיציב יעדים, מטרות מדויקות, שיציע אלטרנטיבה, שיניע לפעולה. המחאה שלכם כפי שהיא נראית עכשיו היא פרס לטרור הסאטירי.

6.

אבל אז קרה דבר קטן. ביום שני בשעת לילה מאוחרת, אחרי שחזרנו משייט אבובים באשדוד עם הילדים, התיישבתי מול אתר הידברות והתחלתי לצפות בשידור החוזר של העצרת. לא בכולה, רק טעימות, דקה פה דקה שם. ואז לאט לאט, מנאום לנאום ומשיר לשיר, התחלתי להרגיש תחושת החמצה. איך לא הייתי שם? איך הפסדתי? זה היה רגע היסטורי, לא פחות.

למה? כי למרות כל הדברים הנכונים מאוד שנכתבו לעיל נגד קיום העצרת, משום מה, קרה פה דבר חסר תקדים שרבים מייחלים לו שנים. עצרת שבה התחברו יחד לראשונה נציגים של מחנה הרוב במדינת ישראל. לא "ברית המתונים" (בעיני עצמם), אלא ברית המאמינים. ברית חוצה מפלגות, עדות ומגזרים, של אנשים ונשים שיוצאים לרחובות לא על יוקר המחיה ולא על מילקי ואפילו לא נגד ביבי או בעד ביבי, אלא בעד הדבר החשוב ביותר, שמשפיע על כל חיינו כאן: היהדות במדינת ישראל. הרוח, הפרהסיה, הזהות.

היו שם הרב זמיר כהן ורבני הידברות (לא את כולם אני מכיר, אבל כמה מרגש לראות ולשמוע את "הרב רביד" ואת "הרב שניר" ואת "הרב אלדד" ואת "הרב ליאור" ואת כל הז'אנר הפורח הזה של רבנים צעירים ומחזקים ששמם וחזותם מעידים עליהם שלא נולדו עם זקן) והיה שם הרב שמואל אליהו, וח"כ בצלאל סמוטריץ' מימינה (מומלץ לצפות בנאום המצוין שנתן שם), וח"כ יצחק פינדרוס מיהדות התורה, וחברי הכנסת משה אבוטבול ואוריאל בוסו מש"ס, וח"כ שלמה קרעי מהליכוד, ואלעד צדיקוב מעיירית הרצליה, והרב יצחק נריה וארגון 'רבני קהילות' הדתי לאומי. והיה שם קהל מגוון של חרדים וחרד"לים ודתיים לאומיים וחילונים שאמנם לא שומרים תר"יג מצוות אבל בחיים – בחיים! – לא יצחקו על תרי"ג מצוות.

והיו שם בעיקר דיבורים נפלאים. מההתרשמות שלי, אגב, הרבה יותר דיבורים של בעד מאשר של נגד. בעד מסורת, בעד שמירת שבת, בעד לימוד תורה, בעד קריאת תהילים, בעד חיבור לאברהם, יצחק, יעקב מרדכי ואסתר. התחושה הייתה קיום הנבואה של מלאכי "אז נדברו יראי השם". זאת ההגדרה למה שהיה שם על הבמה ובקהל. חיבור אמיתי של יראי ה'. מהמודעה ומחלק מהסרטונים שקוראים למלחמת ג'יהאד עם נימוקים בסגנון "אם הייתם עושים את זה למוסלמים הם היו שורפים את המדינה" ממש לא התלהבתי, אבל מהעצרת עצמה – ממש כן. הבנתי שלא משנה כמה נימוקים חכמים יש לי נגד קיומה של ההפגנה, במציאות נוצרה דינמיקה אחרת. כנראה שיש זרמי עומק ציבוריים מתחת לפני השטח.

אם הייתי רב בערוץ הידברות הייתי חותם את הטור הזה בחלק השני של אותו פסוק: "אז נדברו יראי ה' - ויקשב ה' וישמע". כמה רושם, מורי ורבותיי, עשתה העצרת הזאת בשמיים. אבל אני לא רב, בקושי סאטיריקן לשעבר, אז רק אומר שהעצרת הזאת עשתה רושם רב בארץ. אני בטוח שיצא פה לדרך דבר גדול מאוד שלא היה פה מעולם, והוא הרבה יותר גדול מהמלחמה (החשובה) בתוכנית מקוממת כזאת או אחרת. היה פה אירוע ראשון מכונן, ולהערכתי ממש לא אחרון. יש כאן תנועה חדשה שיצאה לדרך. היהודים באים! (הלו, מה אתם מסתכלים עליי ככה? לא אמרתי עכשיו שם של שום תוכנית חלילה. תיארתי מציאות של תהליך מבורך שקורה במדינת ישראל).

7.

ורק דבר אחד אני לא מצליח להבין: איך זכו אנשי התוכנית הלא חשובה הזאת בתאגיד, לעורר ככה את עם ישראל ואת הלב היהודי, ולגרום לכזאת אחדות נפלאה, מה שדורות על גבי דורות של "נשכנים" לא זכו? למה דווקא הם, ריבונו של עולם?

טוב, מה אני מבין בחשבונות שמיים. אולי יש להם זכות אבות. כנראה לפני שנים, סבתא של אחד השחקנים התפללה בדמעות כשהדליקה נרות שבת. ויקשב ה' וישמע.

לתגובות: yedidyameir@gmail.com

א' אלול נחשב כידוע לתחילת "זמן אלול" בישיבות. אבל בדברי ימי עולם התורה, השנה גם אמצע אב תש"פ ייזכר כתאריך משמעותי. צעירים רבים ויתרו על ימי החופשה ונכנסו השנה לישיבות מוקדם יותר, כדי להיות בבידוד, בקפסולה, ולאפשר לעצמם ללמוד אחר כך ברצף, מנותקים מהעולם שבחוץ, מעכשיו ועד אחרי יום כיפור. 40 ימים ברצף, ממש כמו ימי הרצון אז, על הר סיני. את התמונה הזו צילם יהודה פולישוק, מנכ"ל קרן חרות, ששלח את בנו לפני כמה ימים להסתגר בקפסולה מספר 13 בישיבת חברון, וכתב: "איזו אחריות ציבורית מדהימה, שמחמירה הרבה יותר מהסטנדרטים של משרד הבריאות וקבוצות הלחץ שפועלות כאן בכל תחום. איזה גילוי מרשים של אהבה לתורה. איזו מסירות ובגרות. להתראות בן בכור וניפגש אחרי החגים, אנחנו כבר מתגעגעים".
צילום: יהודה פולישוק, מנכ"ל קרן חרות