השאלה האקוטית ביותר העומדת כיום על סדר היום הציבורי היא מציאת האיזון הנכון בין שמירה על בריאות הציבור לנוכח התפשטות נגיף הקורונה לבין הצורך לשמור במידת האפשר על חיים נורמליים בכלכלה, בחינוך, בתרבות ובשאר מערכות החיים שבעולם העתיק (כלומר עד לפני שישה חדשים...) נדמו לנו כמובנים מאליהם.
האם ניתן להמשיך להתנהל בדרך הנוכחית ולהסתפק בתיקונים טקטיים על פי הצורך? או אולי הטלת סגר מלא היא הדרך ה"ארוכה-קצרה" ועדיפה על פני דשדוש מתמשך? כיצד ראוי לתפעל את מערכת החינוך? באיזו מידה יש לקחת בחשבון את החורף האורב לפתחנו על התחלואה הרגילה שלו ועל חוסר הידיעה לגבי השפעתו על נגיף הקורונה?
אלו הן שאלות שאינני מתכוון להביע דעה לגביהן מאחר והן דורשות השכלה, מידע וניסיון שאין לי. אמנם אבדתי אמון באלה שהובילו את המאבק בקורונה עד עכשיו, אבל פרופסור רוני גמזו נהנה עדיין מקרדיט ציבורי ואני מקווה שבניגוד לקודמיו הוא לא יאכזב.
אבל ההתנהלות האפידימיולוגית איננה חזות הכל, והפגיעה הכלכלית הבלתי אפשרית במאות אלפי אנשים לא יכולה להמשך. מדובר באנשים שהתפרנסו בכבוד, ששילמו מיסים והניעו את גלגלי הכלכלה, וכעת נשבר מטה לחמם ודעתם מטרפת עליהם לא רק בגלל הקושי הכלכלי אלא בגלל תחושת הבגידה.
כאשר אנו, כחברה, באים לאדם ומורים לו לסגור את המסעדה שלו, הוא שואל שאלה לגיטימית: "אני בן 27 והסיכוי שלי להפגע מנגיף הקורונה קטן מהסיכוי שלי להפגע בתאונת דרכים. למה שאסגור את המסעדה שלי?" התשובה שלנו תהיה משהו כמו: "אדון נכבד, אתה אולי לא נמצא בקבוצת סיכון, אבל אתה לא חי לבדך בעולם. אם תפתח את המסעדה שלך עלול להדבק שם אדם שנמצא בקבוצת סיכון, או אדם שעתיד להדביק את אביו המבוגר. אתה חלק מחברה ומחוייב לטובת הכלל, ומכח מחוייבות זו אנו מורים לך לסגור את המסעדה".
הגיוני לגמרי. הקורונה הזכירה לנו את מה שכמעט שכחנו בעולם שמקדש אינדבידואליזם חסר גבולות – אנו איננו אוסף של יחידים החיים כל אחד לעצמו אלא קבוצה שכל יחיד בה משפיע על האחר לטוב ולמוטב, שאדם אחד בלתי זהיר עלול להדביק עשרות אחרים ושאנו ערבים זה לזה.
אבל התובנה הזו ותחושת השיתוף אינם יכולים להיעצר בחריקה מיד לאחר הטלת המגבלות. חברה שמבקשת מאדם לסגור את העסק שלו לטובת הכלל חייבת לבטא בהמשך את השיתוף הזה על ידי השתתפות בהשלכות של סגירת העסק.
ערבות הדדית כשמה כן היא – הדדית ודו כיוונית. מציאות לפיה רק חלק מהאוכלוסייה משלם מחיר קשה מנשוא לצורך שמירה על האוכלוסיה כולה הוא בלתי נסבל. אותו צעיר נועל את דלתות המסעדה שלו, מאבד את פרנסתו ורואה את מפעל חייו קורס, וכל זאת על מנת לשמור על בריאותו של אדם אחר, מהנדס מחשבים למשל, שמשכורתו ממשיכה להכנס לחשבון הבנק שלו "תמידים כסדרם", ואפילו הבונוס השנתי מגיע "מוספים כהלכתם".
העיוות הזה איננו הוגן, איננו צודק והוא פוגע בחוזה הבסיסי שבין האזרח למדינה. הממשלה מפיקה מיצגי שווא של סולידריות ומפזרת הבטחות שמסתיימות בקול ענות חלושה, נשיאים ורוח וגשם אין. לא מדובר רק על דרישה מוסרית אלא על כלויו של המשאב היקר ששמו "אמון הציבור". ההתמודדות עם נגיף הקורונה דורשת מידה רבה של אמון ציבורי במקבלי ההחלטות ותלויה בתחושה שאכפת להם מאתנו. אל לנו להיות מופתעים אם אדם שמרגיש שלאחרים לא אכפת ממנו ינהג בדרך דומה.
הפיתרון לעיוות יגיע רק כאשר הממשלה תעביר סוויץ' בראש ותכיר בכך שההפסדים הכלכליים של פלוני ושל אלמוני אינם הפסדים פרטיים שלהם אלא הפסדים של כולנו שאמורים להתחלק בין כלל האזרחים.
לא מדובר בקונספט חדשני. כאשר אדם נקרא לשירות מילואים הוא לא נקרא להגן על החצר האחורית שלו אלא על כלל תושבי המדינה ומובן מאליו שהמדינה תפצה אותו על אובדן ההכנסה בזמן השירות. גם נפגעי פעולות איבה לא זכו ב"כבוד" הזה בגלל אישיותם הנלבבת אלא מפאת היותם אזרחים ישראלים והם מפוצים על ידי המדינה מתוך הבנה שזה לא "הם" אלא "אנחנו".
כל אדם שנפגע כלכלית כתוצאה מהניסיון לבלום את המגיפה הוא מילואימניק. אנו עומדים במלחמה מול וירוס הקורונה ומי שמגוייס למלחמה הזו הם כל אותם אנשים שנדרשים מכוח הערבות ההדדית לחדול מעבודתם, ואנו כחברה חייבים, מכוח אותה ערבות הדדית, למצוא את הדרך לפזר את הנזק בין כולנו בצורה הוגנת.
אם קופת המדינה איננה מסוגלת לעמוד לבדה בהוצאה הבלתי מתוכננת הזו, הרי שניתן להטיל מס פרוגרסיבי מיוחד שיכנס לקופה ייעודית לצורך פיצוי הנפגעים. כאדם שלא נפגע כלכלית מהקורונה אני מצהיר בזאת שאקבל בהבנה מס זמני כזה וסבורני שכך גם רוב האנשים שנמצאים במצב דומה.
הרבה אנשים טובים החליטו לתרום את מענק הקורונה שלהם לטובת אלה שנפגעו, אך יוזמות מקומיות ברוכות מעין אלו לא יכולות להחליף פעולה ממשלתית רחבה ומחייבת.
מנהיגות אמיתית אמורה לא רק לנהל את הפן האפידמיולוגי אלא לקחת אחריות כוללת ולשמר את הדבק של החברה ואת תחושות האחריות, השיתוף והערבות ההדדית.
כאזרח ישראלי אני מתבייש בעובדה שהממשלה נטשה את נפגעי הקורונה וסבור שהיא חייבת להכריז בקול צלול שהיא, כנציגה של הציבור כולו, רואה עצמה אחראית לפצות את אלה שפרנסתם נפגעה עקב המגבלות ולמצוא את הדרכים לבצע זאת. זו הסולידריות החברתית והערבות ההדדית שאני מצפה שתתקיים במדינת ישראל.
כי המלחמה היא לא רק של אלה שנפגעו כלכלית. המלחמה היא של כולנו.
גרשון פרוש הוא מנהל פרוייקטים לפיתוח תוכנה בחברת סינמדיה, בעל תואר שני בלימודי דמוקרטיה וכותב בבמות חרדיות שונות