מרן הרב

לרגל יום פטירתו של מרן הרב קוק זצ"ל, נקודות לחשבון נפש על מידת הרצינות בה עסקנו וביררנו את משנתו.

1. "... ואם כי את דרכם עשו על גבי חמורים, הרי כשראו מרחוק ציון רשב"י על פסגת הר מירון, ירד רבינו מן החמור והחל לטפס למעלה על ידיו ועל רגליו, כשהוא קורא בקול מר: 'איכה אני השפל נכנס למקום אש שלהבת קודשא בריך הוא ושכינתיה, וכל פמליא של מעלה כאן וכל נשמות הצדיקים פה" (תיאור עלייתו של 'אור החיים' הקדוש בפעם הראשונה לציון במירון, מפי רבה של צפת, רבי שמואל העליר זצ"ל, כפי ששמע מפי זקני צפת).

וגם אנחנו, לא פחות מכך, ראויה לנו קריאה בקול מר – איכה אנחנו השפלים ראויים להיכנס במחיצתו של אותו צדיק, גדול הדורות – מרן הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל, להשיג ולהשיח בדמותו, משנתו ותורתו אשר השאיר לדורות. כי גבהו מאוד דרכיו מדרכינו ומחשבותיו ממחשבותינו.

אולם לרגל יום פטירתו של אותו צדיק יסוד העולם, ראוי לנו, הלומדים ומלמדים את תורתו, לבוא ולחשב חשבונו של עולם.

2. "אחרי מלחמת יוה"כ יצא הרב צבי יהודה קוק זצ"ל כנגד שני שרים בצורה בוטה, וקיבל מכתב מאשת אחד השרים ובו טענה: 'אביך לא היה מתנהג כך'. הוא אמר לי: 'כל אחד זוכר את אבא כפי שנעים לו לזכור. שאבא היה טוב, כולם זוכרים, אבל כשאיתמר בן אב"י התבטא כנגד הלאומיות הישראלית, התפרסם למחרת בכל חוצות ירושלים על לוחות המודעות 'בן אב"י בלום פיך'!, חתום: אברהם יצחק הכהן קוק'. 'את זה', הוא אמר, 'לא זוכרים'" (מתוך 'גדול שימושה' על הרב צבי יהודה קוק זצ"ל).

ואיך אנחנו זוכרים את הרב ומלמדים את משנתו? שמא אנו חוטאים באותו חטא של אותה אשת שר ורק את מה שנעים לנו לזכור אנו זוכרים.

3. "ביחס להתבוננות על דבריו והנהגותיו, אמר הרב: 'עד שאתם מסתכלים בי על החכמה, תסתכלו בי על יראת השמים'" (מתוך 'לשלושה באלול'). וכן הרצי"ה, בנו וממשיך דרכו, כשנשאל מדוע אינו הולך לתערוכה הספרותית שנערכה לזכרו של אביו בבית הספרים הלאומי בירושלים, ועוד אחרי שסייע להם באיסוף החומרים, ענה בשאלה פשוטה: "מה יציגו שם? – את החכמה של אבא. אבל האם יציגו שם את יראת השמים של אבא? אם כן, לשם מה ללכת?".

ונחנו מה, במה רצוננו ולאן נשואות עינינו – תלמידים החפצים ללכת לאורו ולהידבק במידותיו, או שמא תיירים המבקרים בתערוכה בבית הספרים הלאומי בירושלים. שמא פספסנו את הנקודה העיקרית בכל תורתו האדירה, הנקודה שעל גביה ומתוכה הופיעה כל משנתו הפלאית והעמוקה – נקודת יראת השמים.

4. "כשנשאל מדוע לא עמד על המקח במשא ומתן עם בעלת הבית ממנה רצה לשכור חדר כדי להפחית את מכיר השכירות, ענה: 'וכי מה שאמרו חז"ל אל תרבה שיחה עם האישה, לא כדאי הוא לוותר לה בשביל זה על חצי רובל?';

"כשהיה בחופשה בדובלין והיה בא אל הים להתרחץ, והיה שם קצת מרחק מן הים אל מקום ההלבשה, היה זורק מן הצד את הסדין, שלקח אותו כדי להתגנב בו, ואמר – 'משום דין ציצית שבארבע כנפות של הסדין, הריני מפקיר את זה הסדין'";

"כאשר הרופאים בביה"ח הדסה רצו לנתח גופה של אישה שנפטרה ולא היו לה קרובים כאן, טלפן אליהם ואמר בזו הלשון: 'תדעו שאני כהן ואעפ"כ הנני הולך שמה על מנת להיטמא בה לפי שהיא בבחינת מת מצווה, כדי לשמור על כך שלא תנתחוה'. התחשבו ועזבוה"; (מתוך 'לשלושה באלול').

האם אנו מחנכים ומרגילים את עצמנו ואת תלמידינו להתאמץ כדי לצעוד באותן דרכים של צִדְקוּת, דקדוק במצוות, שאיפה לחסידות ולטהרה. האם משהו מכל זה בכלל בעולם המושגים שלנו. ושמא יש לומר, שרק על ידי אותן דרכים נוכל בכלל להיות ראויים להיכנס ולבוא בשערי תורתו ומשנתו.

5. כאשר טען כלפיו הגאון הרדב"ז, שדרכו לקרב אפילו את אלו שכבר רחוקים מאוד מתורה ומצוות, היא דרך מסוכנת, כתב לו הרב: "והרבה הרבה מאוד יגעתי באנחתי עד שהעיר הקב"ה את רוחי ויכונן את לבבי ללכת בתומי בדרך הקודש הזאת".

לא דרך קלה היא דרכו של הרב, לא דרך של קלות דעת, גם לא דרך בה כל אחד רשאי לצעוד מבלי לשים לב טוב טוב על צעדיו. יצירת קשר וחיבור, אפילו למען מטרות טובות, עם אלו הנקראים 'חילונים', איננה דבר של מה בכך. "הרבה הרבה מאוד יגעתי באנחתי". אם אין אנו מרגישים הרבה, הרבה, מאוד, יגיעה ואנחה בהליכה בדרכו של הרב, אם אנו לא מרגישים צורך להתגבר על כלום, להתגבר על הסלידה מהרע ועל שנאת הרשעים, אולי אנו איננו צועדים יחד איתו באותה הדרך.

6. "אתחלתא כל שהיא לאתחלתא דאתחלתא לגאולה" (מאמרי ראיה). כך ראה הרב זצ"ל את תהליך התחיה שהתרחש לנגד עיניו. "אתחלתא כל שהיא לאתחלתא דאתחלתא לגאולה". אז נכון שמאז כתיבת המאמר הנ"ל ועד היום חלפו שמונים וחמש שנים, ונכון שהתקדמנו לא מעט ואולי אפילו יש מקום להוריד את אחת מה"אתחלתות", אולם מכאן ועד המחשבה שהולכת ופושה בקרב ציבור לומדי משנתו, שהנה הנה כבר הגענו אל המנוחה ואל הנחלה, והנה הנה כבר הגיעה הגאולה, ובכלל על מה יש עוד לבכות בתשעה באב, למרר בבכי ולקונן קינה, הדרך ארוכה.

7. במאמר שפורסם בעיתון 'התור' לקראת תשעה באב, כתב הרב: "מעוז האומה... הלא הוא באמת רק רוח קודשה... אור תורתה... ואם בני בוני, הם אל ארצי באים... להחריב את המעוז המקודש... וכל ארשת אבות אשר ממעייני מפכה, למרמס ומרפש יזנח, לרגלי כל שור וחמור... ואיך אנחם?!" (מאמרי ראיה). "שור וחמור", כך בחר הרב זצ"ל לכנות את הבנים הבונים של דורו, אנשי העליות הראשונות, החלוצים. זה היה כבודם אצלו, היותם הכוח הפועל את הצד החומרי של גאולת ישראל. אך ודאי שלא העלה על דעתו שדי בהם ובשאיפותיהם הצרות (והחשובות), למצוא מקלט בטוח לעם.

8. בתשובתו לאחד מגדולי תלמידיו, אשר טען כלפיו כנגד אלו המתקראים 'חרדים', על אשר אינם פועלים לטובת הציונות ותחיית ישראל על אדמתם, כתב הרב כי הציונות בתור תנועה הפועלת לטובת התחייה הלאומית של ישראל, "היא תנועה טובה ונכונה" – כיוון שהיא משיבה אותנו לבריאות לאומית שאבדה מאיתנו במהלך שנות הגלות, "אבל בתור משגב" – עתידה העליון, "של האומה כולה לעולם לא תקום ולא תהיה", כיוון שהיא חסרה את ההכרה ב"נשמת האומה, את רוח א-ל אמת אשר בקרבה".

אם כן, מי בכל זאת יעסוק באותם צדדים פנימיים ועיקריים של גאולת ישראל, מי יעביר אותנו שלב מתחיית החול אל תחיית הקודש? "החיים הפנימיים, בניינם עומד הוא הכן" – מוכן, "בעד עובדים אחרים, שהם לגמרי מסוג אחר, והם יצמחו דווקא מתוך אותה 'ארץ ציה' של החרדים אשר התנגדו לציונות באמת ובאמונה, מפני חרדתם התמימה על רוח ה' על עמו על יסוד חייו".  

9. רגל ימין היא ודאי החשובה מבין שני הרגלים. היא המובילה, בה עיקר הכוח ועל ידה מנתרים לגובה ולרוחק. אבל עם רגל ימין לבדה הגוף איננו שלם. מי שחסר את רגל שמאל, הוא חסר כל יציבות. גם במשנתו של הרב זצ"ל ודאי ישנו עיקרי יותר וחשוב יותר, אבל לימוד המחסיר את כל אותם החלקים ה'פשוטים', אלו שלכאורה אין בהם חידוש ותוספת על מה שנאמר בכל הדורות, מביא לחוסר יציבות עד כדי נפילות קשות.

חלילה לחשוב, כפי שהזהיר ראש ישיבה מגדולי תלמידי הרצי"ה, שהטעויות, הנפילות ומצב ציבור ההולכים לאורו של הרב, נובעים מכך שלמדנו את תורתו ומשנתו ובהן טמונה הבעיה. ההפך הוא הנכון, הטעויות, הנפילות ומצבנו הן כולן תולדה מכך שלא למדנו כראוי את שיטתו, נתפסנו לפתגמים וסיסמאות במקום לתוכן הפנימי ולא 'שימשנו' אותו בהתאמה לגדולתו ומעלתו. "והמרחם רחום יכפר" (מידות ראיה).