1.
האם הסכם השלום עם איחוד האמירויות הוא פריצת דרך היסטורית, או שזו רק תוכנית מילוט מהחלת ריבונות על יהודה שומרון, בתמורה למשהו שכבר יש לנו? כנראה יקח עוד זמן רב עד שנדע את התשובה לשאלה שמעסיקה את הימין מיום חמישי שעבר.
מה שכן ניתן לומר כבר כעת הוא שבנימין נתניהו לא יירד מבמת ההיסטוריה בלי להשאיר חותם משמעותי. לא רק ניהול מצוין של המדינה במשך למעלה מעשור, עם הישגים כלכליים יוצאי דופן ופריצות דרך בתחום המדיני, אלא חותם ממשי, שיוגש לציבור הישראלי בטיסות בקו תל אביב - אבו דאבי. בזמן שהשמאל היה שבוי בפרדיגמא שיש רק דרך אחת להביא לפריצת דרך בתחום המדיני, נתניהו חשב מחוץ לקופסה. הוא הציב את השלום עם מדינות ערב המתונות כיעד שיכול לשנות את הפרדיגמא והצליח.
נתניהו הוא בן של היסטוריון. יותר משחשובים לו היחסים עם אבו דאבי, חשובה לו התודעה. בגין חתם הסכם שלום עם סאדאת, אבל וויתר על סיני והכיר לראשונה בזכותם של הפלסטינים ביהודה ושומרון. הוא יצר את המשוואה של שטחים תמורת שלום, ששוכללה לאחר מכן באוסלו. לפי גורמים יודעי דבר כשסאדאת נחת בארץ הוא לא חשב בכלל לקבל חזרה את סיני. הוא חיפש קשר עם העולם המערבי והבין שישראל היא המפתח.
ההסכם המקורי היה אמור להיחתם בנוסחת הסכם אבו-דאבי: שלום תמורת שלום, כמו שהגדיר זאת נתניהו; או שלום תמורת הכרה מערבית, כמו שאף אחד לא אמר השבוע, אבל כולם הבינו.
2.
מצרים בשנות השבעים הייתה באותו מצב של אבו דאבי היום. היא אמנם הייתה רחוקה שנות אור מהקידמה והמערביות שיש היום באיחוד האמירויות, אבל היא הבינה את אותה משוואה: ישראל היא המפתח למערב. בזכות הסכם השלום עם ישראל מצרים קיבלה הכרה על ידי האמריקאים. כשאנחנו מקבלים מידי שנה מענקי ביטחון של מליארדים מהאמריקאים, גם המצריים מקבלים תקציב זהה, שמשמן את הכלכלה והצבא שלהם.
את אותה תובנה הפנימו גם בירדן, בהסכם השלום שהינדס שמעון פרס. לא המים שאנחנו נותנים להם השפיעו על החתימה בין רבין למלך ירדן, אלא הרצון להכרה מערבית. למרבה הצער גם בהסכם ההוא מדינת ישראל יצאה כשידה על התחתונה, לאחר שנכנעה לשליטה ירדנית בהר הבית או מחוות אחרות, שהיו תוצאה של חולשת מנהיגנו.
בנימין נתניהו הוא המנהיג הראשון בישראל שמתנהל כמו מדינאי אמיתי. הוא יודע לקרא לא רק את האיומים של מדינת ישראל, אלא גם את ההזדמנויות. הוא הבין שקשריו עם מנהיגי העולם המערבי הם נכס אסטרטגי. ובעיקר הוא יודע להשתמש בהם. מומחים למדיניות סבורים שבשנים האחרונות לא פעם מנהיגים בעולם מחפשים בקרבתו של נתניהו כדי להתקרב לטראמפ, מרקל או ג'ונסון.
3.
מי שלא התלהבו מההסכם עם איחור האמירויות הם ראשי מועצת יש"ע. מבחינתם ההסכם הוא קפיצה לקינוח על חשבון המנה העיקרית. למי שהתבלבל וחושב שההסכם נולד במקום עסקת טראמפ, כדאי לזכור שלעסקת המאה היו שלושה חלקים: 1. החלת ריבונות. 2. הסכם ותנאים מול הפלסטינים. 3. הסכם עם העולם הערבי המתון. כך היא נכתבה בידי בנימין נתניהו וכך שווקה כל הזמן.
מבחינת נתניהו היה אפשר להסתפק בחלק הראשון והאחרון. החלק האמצעי נועד מבחינתו בעיקר לצורכי משא ומתן וכדי להוכיח לעולם שבצד הפלסטיני אין פרטנר. הוא לא שיער את עוצמת ההתנגדות מבית להכרה על הנייר בהקמת מדינה פלסטינית – גם כזו שלא תוקם לעולם. אבל ראשי יש"ע נהגו כמי שנכוו ברותחין ונזהרו בצוננין. הם רצו ריבונות, אבל בלי הכרה במדינה פלסטינית. הם פחדו שיום אחד התנאים מרחיקי הלכת יתפוגגו ורק ההכרה תישאר.
עכשיו הם יצטרכו להיאבק מחדש על החזרת הריבונות לסדר היום. הבעיה שלהם היא שלא הצליחו לחדד את המסר. הרושם שהתקבל אצל רבים בימין הוא שראשי יש"ע שפכו את המים עם התינוק. במקום להגיד שהם נגד עסקת טראמפ אבל בעד ריבונות, הציבור כרך את הריבונות והעסקה אחד בשני והפך אותם לדבר אחד.
האתגר הגדול של ראשי יש"ע כעת הוא המאבק על השיח. השאלה הגדולה היא האם כשהשמיים יפתחו והמוני ישראלים יגדשו את חופי אבו דאבי, עדיין מישהו יתעניין בריבונות על שילה ובית אל. ימים יגידו.
(באדיבות עלון השבת גילוי דעת)