דעה
זו אפילו לא סאטירה

אין גבולות ואין קווים אדומים. יוצרי ״היהודים באים״ מציגים את ההיסטוריה היהודית בצורה שקרית ומסולפת, בלי עכבות מוסריות מינימליות

חגי הוברמן , ב' באלול תש"פ

יוצרי הסידרה 'היהודים באים' הם חבורת מנוולים, זבלי אדם חסרי מוסר מינימלי, שצריכים להחרים אותם בכל חברה אפשרית.

לזבלי האדם החולניים הללו אין גבולות ואין קווים אדומים. הם מציגים את ההיסטוריה היהודית בצורה הכי שקרית והכי מסולפת, בלי עכבות מוסריות מינימליות. 

ולא – אני לא מדבר על התנ"ך. גם את התנ"ך הם מסלפים, אבל אפשר להתווכח על צורת ההתייחסות לתנ"ך. אני מתכוון לפרקים אחרים לגמרי בהיסטוריה של העם היהודי ושל מדינת ישראל. 

השבוע נפתח הפרק ה-12 באחד מסיפורי הגבורה המופלאים בצה"ל - סיפור ההצלה של אל"מ יעקב סלומון, מראשוני חיל האוויר הישראלי, בידי אסתר ארדיטי. אסתר ארדיטי, למי שלא שמע את השם, היא גיבורת ישראל אמיתית. בהיותה חובשת צבאית בחיל האוויר הישראלי, קיבלה את עיטור המופת על חילוץ יוצא דופן של טייס ונווט ממטוס מוסקיטו שהתרסק בבסיס החיל בחצור, ב-29 בנובמבר 1954.

אסתר, עולה חדשה מאיטליה, עלתה לישראל, למרות התנגדותו של אביה, עם אחיה ניסים ולאה אשתו במסגרת גרעין עלייה (קבוצת עולים), ונקלטה בקיבוץ עמיר שבגליל. היא התגייסה לצה"ל, הוצבה בחיל האוויר ונשלחה לקורס חובשים, אותו סיימה בהצלחה. בליל 29 בנובמבר 1954, שבוע בלבד לאחר שהוסמכה כחובשת, מילאה תורנות לילה בבסיס חיל האוויר חצור.

זה היה לילה סוער וגשום. מפקד טייסת מטוסי המוסקיטו בבסיס, רב-סרן יעקב שלמון (סלומון), איבד שליטה במטוס אותו הטיס. החטיא את המסלול והתרסק בשדה חקלאי סמוך. המטוס החל לבעור במהירות, והתחמושת שבו החלה להתפוצץ. צוותי החירום של הבסיס מיהרו למקום, ואסתר הצטרפה אליהם. האמבולנס שקע בבוץ ונשאר תקוע. אסתר שמעה את זעקות הנווט הפצוע לעזרה. בלי לאבד זמן קפצה והגיעה במהירות למטוס, וללא התחשבות בלהבות ובהתפוצצויות הבלתי פוסקות של תחמושת המטוס מיהרה להיכנס לתוך המטוס הבוער, אף שאנשי צוות ההצלה הורו לה להתרחק.

היא איתרה את הנווט הפצוע, וחילצה אותו בכוחות עצמה למקום מבטחים - תעלה סמוכה. הנווט שלמה הרצמן, שהיה פצוע קל ובהכרה מלאה, סיפר לה שהטייס יעקב שלמון פצוע קשה ומחוסר הכרה. היא חזרה בריצה למטוס הבוער, חילצה את הטייס ממושבו, והצליחה לגלגל אותו לתעלה הבטוחה, בה שכב הנווט.

כמה שניות לאחר מכן הגיעה האש למכלי הדלק, והמטוס התפוצץ. הטייס והנווט פונו לבית חולים. הנווט הרצמן נפטר באופן מפתיע מסיבוך, והטייס שלמון החלים. 

הרמטכ"ל, משה דיין, החליט להעניק לארדיטי את צל"ש הרמטכ"ל על תפקודה, שהומר לימים לעיטור המופת. 

הטייס, אל"ם יעקב שלמון, השתקם לאחר תקופה ארוכה בבית-חולים וחזר לשירות הקבע בחיל האוויר. הוריו של רס"ן שלמון, ששמעו על המקרה והתרשמו עמוקות ממעשיה, החליטו לאמץ אותה כבת. אסתר, אשר שהתה לבדה בארץ בלי ידידים ומשפחה, התרגשה מאוד לגלות כי זכתה במשפחה חמה ואוהבת, שקיבלה אותה כחלק בלתי נפרד מחייהם. כך למעשה הפך רס"ן יעקב שלמון, מפקד טייסת המוסקיטו, למעין אח חדש לאסתר. הקשר עם הוריו של יעקב נשמר ולימים הם הפכו למעין הסבא והסבתא של ילדיה.

אסתר הקימה משפחה, והיתה אם לשני ילדים, אילן ונורית. לאחר שסיימה את שירותה הצבאי, למדה בבית הספר לאחיות שבבית החולים כרמל בחיפה. היא עבדה כאחות וכנהגת אמבולנס במד"א ירושלים. במלחמת ששת הימים התנדבה אסתר לשרת כחובשת בתחנת איסוף נפגעים של חטיבת הצנחנים בירושלים, ובהמשך ליוותה את הצנחנים כחובשת קרבית, עד שיחרור הר הבית והכותל המערבי. בעקבות זאת קיבלה את הכינוי "המלאך של הצנחנים" או "המלאך בלבן" כיוון שהייתה בחלוק לבן כחובשת וליוותה את הצנחנים כל המלחמה עד להגעתם לכותל. 

במלחמת יום הכיפורים התנדבה לשרת כחובשת בבית חולים שדה, ליד תעלת סואץ. בשנת 1975 קיבלה אות התנדבות מיוחד מנשיא המדינה אפרים קציר. בהמשך עבדה במשרד התיירות כמדריכת תיירים (בעיקר תיירים מאיטליה). היא נפטרה ב-20 בפברואר 2003, בגיל 68, בעת ביקור קרובים באיטליה, ונקברה בעיר ליבורנו. על שמה נקרא רחוב "המלאך בלבן" בשכונת גבעת חנניה בירושלים ולזכרה הוקם מצפור בגשר הישנה על גדות נהר הירדן. 

עד כאן בקצרה סיפורה של אסתר. יוצרי 'היהודים באים' הכניסו לסיפור ההצלה המופלא של יעקב שלמון את כל התכנים המיניים הכי ירודים שאפשר היה להכניס. כאילו הטייס, תוך שהוא נאנק מכאבים, מטריד מינית את אסתר ומנסה לפתות אותה. הסדרה גם הציגה את שלמון, אחד המפקדים המרשימים של חיל האוויר, כפחדן מבוהל ("למה לא התגייסתי לשק"ם"). 

"התוכנית היהודים באים הינה תוכנית סאטירה הכוללת תכנים סאטיריים והומוריסטיים" נאמר בפתיחת כל תוכנית. קשקוש. אין כאן לא סאטירה ולא הומור. סאטירה שמסלפת את העובדות איננה סאטירה, כתב פעם אפרים קישון, היא סתם סטירת לחי. ואני אישית אינני מהנוצרים המגישים את הלחי השניה כשסוטרים על לחיי. סאטירה והומור אמורים להצחיק את הצופה.

הזבל המזוקק הזה ממש לא מצחיק. לפעמים אני מחכה שתידלק כתובית 'עכשיו צריך לצחוק' כדי שאדע מתי לצחוק סוף סוף.

אם כוונתם של יוצרי הסידרה המנוולים היתה ללגלג על הטייס המאצ'ו המטריד מינית בכל מצב, הם יכלו למשל להציג סצינה של דן חלוץ, מפקד חיל האוויר בעברו, מטריד מינית ילדות קטנות בוכות שעה שהוא מגרש אותן באכזריות מבתיהן בגוש קטיף, בהיותו רמטכ"ל צה"ל. זאת תהיה סאטירה אמיתית. אל תשכחו לפעם הבאה.