אילוסטרציה
אילוסטרציה צילום: istock

עשרות הצעירים החשודים באונס לכאורה באילת, יודעים כמוכם שאסור לאנוס. אין ביניהם אפילו אחד שאילו רק היו מסבירים לו שאסור לאנוס הוא לא היה אונס.

ענו לי בבקשה, קוראים יקרים. האם מישהו מכם זוכר שההורים שלו הסבירו שאסור לאנוס? האם מישהו מהמורים? האם מישהו זוכר שההורים שלו הסבירו לו שאסור לרצוח?

יש להניח שרובכם הגדול מעולם לא שמע שיחה כזאת מפי אף אחד ממחנכיו, ובכל זאת כולכם יודעים היטב מה חושבים ההורים והמחנכים שלכם על אונס ועל רצח. גם הילד שלכם יודע מצוין מה אתם חושבים על אונס. וכך גם שלושים האנסים מאילת.

אם תיקחו את הילד לשיחה על חומרתו של האונס, תורידו את מדרגתו החינוכית הילד באופן דרסטי. ממדרגת מי שכלל לא מרגיש שיש עבורו אופציה של אונס, הוא ירד למדרגת מי שעבורו האונס הוא אופציה אסורה. המרחק בין מי שעבורו האונס הוא אופציה אסורה לבין מי שעבורו האונס הוא אופציה מותרת, הוא הרבה הרבה הרבה יותר קטן מהמרחק בין מי שעבורו האונס הוא אופציה אסורה לבין מי שעבורו האונס הוא לא אופציה.

בין שלושים האנסים אין ולו אחד שלא יודע שאסור לאנוס. אין שום דבר שאתם יודעים והם לא יודעים. אם כך – למה הם אנסו? משום שלא מפסיקים לתת להם תחושה שהאונס הוא אופציה. אין יום שבו הם לא קוראים בתקשורת שאחת מתוך אחת נאנסת. אז מה הפלא שהם חיים בתחושה של "נו, ביג דיל? כל אחת עוברת את זה".

בשנים האחרונות כל אחד מהם קורא הרבה פוסטים חושפניים של נשים שעברו את זה. ומן הסתם הוא קורא כל אחד שוב ושוב, כי בסופו של דבר, פוסט כזה צהוב וכחול ומציצני לא מקבלים כל יום. כלומר: כן מקבלים כל יום, אפילו כמה פעמים ביום, אבל בכל זאת נחמד לקרוא שוב. אז פלא שאחר כך הוא חי בתחושה שהאונס הוא אופציה?

כמובן, אופציה אסורה. ברור לגמרי שאסורה. אבל כבר הסברנו שהפער בין אופציה אסורה לאופציה מותרת הוא הרבה יותר קטן מהפער בין אופציה אסורה לבין לא אופציה.

אז מה אתם עושים? מסבירים לו עד כמה הבחורה אומללה. וההסברים האלה – הם עצמם אומללים. הם פשוט מחטיאים את המטרה. מסבירים לו שהבחורה תרגיש טראומה לכל ימי חייה, תרגיש רע, תרגיש איום, תרגיש אשמה. ותאמינו לי, הכל נכון חוץ מהאשמה (ומיד אסביר למה). אבל אתם מחטיאים את הנקודה העיקרית. זה בערך כמו לכעוס על מי שזרק בחורה לנהר שוטף ולהעיר לו למה הוא מרטיב לה את הבגדים היקרים. כלומר: נכון שזו טראומה לכל החיים, נכון שזה איום. הרבה יותר ממה שאתם מתארים. אבל כל זה כלום לעומת הבעיה העיקרית, שאתם מתעקשים לא לראות אותה. לאשה יש קדושה. לאשה יש טהרה. לאשה יש תום. את זה האנס חילל.

אחר כך תסבירו שהיא מרגישה אשמה. גם תביאו עדויות של מומחות שנפגשו עם הרבה קורבנות אונס והן מספרות על תחושת אשמה. ובכן, זו לא תחושת אשמה. היא יודעת שהיא לא אשמה. זו תחושה אחרת שאתם לא מסוגלים לנסח ובהעדר המלה הנכונה מאוצר המלים הדל שלכם – אתם משתמשים במלה אשמה. מלה שגם אוצר המלים הדל שלכם מכיר בה.

כשהייתי בשמינית, כשמישהו בשיעור היה נותן תרוץ מוצדק למה הוא לא הכין את השיעור, הר"מ שלי היה נוהג לספר על יהודי שהלך ביער ושודד שדד ממנו את הבגדים. היהודי הלך לעיירה והסתובב ברחוב. אמרו לו "אבל אתה ערום", והוא אמר "נכון, אבל לא באשמתי. יש לי תירוץ".

הקרבן לא אשם. אבל הוא ערום. לקחו ממנו את הקדושה. לקחו ממנו את הטהרה. לכן הוא חש בושה. לכן הוא חש ערום. המטפלת מנווטת אותה למלה אשמה כי בושה מתקשרת אצלה מיד לאשמה. אבל זה משהו אחר. זה הרגשת ערום, של מי שגזלו ממנו את קדושתו וטהרתו וצניעותו. זה הרבה יותר חמור מהטראומה לכל החיים. זה להעמיד איש ערום ברחוב. כל אחד מרגיש את זה, אבל כיון שהתעקשתם להוציא את הקדושה והטהרה מאוצר המלים. אוצר המלים הדל שלכם לא מאפשר לבטא את מה שעבר על אותה בחורה. אז בלית המלה הנכונה אתם נאלצים להשתמש בתחושות סובייקטיביות של טראומה לכל החיים ושל אשמה שאיננה.

היא לא מרגישה אשמה. היא מרגישה בושה. בהיותה מחוללת ומטומאת ומחוקה. כשקדושתה נגזלה ממנה. זו לא אשמה. זה חוסר בדבר מרכזי. זה כמו ההולך ערום ברחוב. (אבל אתם כבר התרגלתם שאין בושה להתפשט על במה, אז גם בזה אתם כבר לא יכולים להשתמש).

בקיצור: לא צריך להסביר הסברים מפולפלים על תחושות. צריך להכיר בכך שאונס הוא דבר איום ונורא. כי הוא הורס את מה שכולנו מבינים, הקדושה והטהרה. כשמבינים את זה – לא צריך לומר כלום. הכל ברור. כשמתחילים לומר את זה – מחטיאים את המטרה.

מצאתם טעות בכתבה או פרסומת לא ראויה? דווחו לנו