רעם השופט הראשי ודפק בפטישו על שולחן השופטים. מרים נעה באי נוחות על ספסל הנאשמים. שלא תטעו לחשוב שהסיטואציה חדשה עבורה. מרים מגיעה לכאן לעיתים קרובות, ובכל זאת...
"אז מה יש לנו היום?" השופט הרכיב את משקפיו, והחל מעלעל בערמת הדפים. מרים התכווצה במקומה. לא נעים שכל חטאיך פרוסים לעיניים בוחנות. חטאיה רבים מספור, אך אין בכח ההרגל להפחית את עוצמת הכאב, הפחד, או התסכול...
השופט המשיך לדפדף. ואז הרים את ראשו באיטיות "תובע, מה בפיך?"
"מרים אינה ממלאה את תפקידה הנסיכותי" אוהו! זו אשמה כבדה.
"מה הפעם?" השופט כבר מכיר אותה ויודע היטב מה קרה. ומה יקרה.
"מרים באה פרועת ראש למפגש הבוקר".
השופט פנה אליה. "האם הנאשמת מודה באשמה?" מרים הנהנה. בטח שמודה, הרי היא כינסה לכאן את צוות בית המשפט.
"ומה יש לסנגור להגיד?" התבוננת על מקומו, ואיננו. כנראה יצא להפסקת עישון. או לסנגר על נסיכים אחרים, בזה הוא ממש מוצלח.
"מרים, האם יש לך מה להוסיף?"
מרים נזכרה בלילה שקדם לאותו הבוקר. היו כל כך הרבה משימות בממלכה. והמלכה היתה צריכה את עזרתה. מרים פעלה במרץ ויעילות כמו שהיא יודעת. בעצם, אולי היא יכולה יותר מכך.
כשמרים הניחה סוף סוף את ראשה על הכרית, לא לפני שהגיעה למפגש טרום-שינה, נזכרה ששכחה להכין את שיעורי הבית שלה. מרים הסיטה את שערה מהפנים, נאנחה והתיישבה ליד שולחן הכתיבה לבצע את המוטל עליה.
מרים פתרה שלושה תרגילים. העיניים התעייפו, מתחילות להיעצם מאליהן, הראש החל ליפול קדימה. רכבת הרים נוסעת, מתחילה לנטות על צידה, אני נופלת! מרים קפצה בבהלה. חייבת לגמור את השיעורים! אבל התרגיל הבא היה קשה, והיה מאוחר מדי להתקשר לרחל. חוץ מזה, להתקשר לרחל בשביל לבקש עזרה? הרי היא לא ענתה לרחל בערב, כשהיתה עסוקה. רחל בטח היתה זקוקה לה. ומרים לא חזרה אליה. אז מה פתאום עכשיו כשמרים צריכה את רחל היא מתקשרת? זה כשל מרכזי בתפקודה חברתי! אבל אז היה מאוחר מדי לכנס את צוות השופטים...
ללא פתרון, מיואשת, הניחה מרים את זרועותיה על השולחן וראשה צנח לתוכן.
ועכשיו, מול צוות שופטים, לא ידעה כיצד לסדר את טענותיה. "אממ.." מרים החלה לגמגם. היא לא יודעת להיות סנגור. מעולם לא למדה את המקצוע, את השפה. "אני.. אה..." ניסתה מרים. אך כמו תמיד, התובע מתפרץ. ותובע ותובע.
שתיקה רועמת באולם. מרים הנהנה בראשה בבושה.
"אם כך," סיכם השופט, "מרים נמצאה אשמה. העונש- מלקות. מרים," פנה עליה "גשי לחדר לביצוע גזר הדין". כך זה בבית המשפט הזה, הדיון קצר, מכור מראש. העונש לפעמים יותר חמור. אבל תמיד מתחיל במלקות. והנאשם הוא המבָצע.
מרים נכנסה לחדר, ונעלה אחריה בעודה בוחנת את השוטים השונים, המגוונים, התלויים על קיר חדר המלקות. טעם חמצמץ של כאב וחוסר הגינות עלה במעלה גרונה, עלה והתעצם, עד שחנק את גרונה. מרים צנחה על הספסל מתייפחת אל תוך ידיה. מרים הרגישה שהיא טובעת בים התביעות. בים האיסורים, בים הייסורים...
אבל מה עליה לעשות? הרי היא אינה יודעת כיצד להיחלץ מהים הנורא הזה. היא חייבת את עזרת הסנגור! אבל הוא תמיד בורח לה באמצע משפט.
רעיון התחיל להתבשל במוחה. "אני חייבת להפסיק להגיע לכאן." מרים ניגבה את דמעותיה והרימה את ראשה באיטיות. "ואני צריכה ללמוד את המקצוע." מרים קפצה את אגרופיה וכיווצה את גבות עיניה "כן, אני אלמד את השפה, אני אהיה הסנגור".
***
ניגשתי לשופט: "אדוני, אני רוצה לערער על פסק הדין." השופט הרחיב את עיניו בפליאה. את התסריט הזה הוא לא מכיר, בדרך כלל הוא יושב ומחכה למשפט מיותר שאוציא המפה, או לאיזה תקרית, שאחריה שוב אני מכנסת את צוות בית המשפט לדיון חדש ובסופו מלקות המייסרות את הלב.
"אני דורשת סנגור במשפט".
"אבל אין, הוא לא מגיע". השופט התבלבל לרגע, לא מבין מאיפה האומץ הפתאומי הזה.
"אם כך, אני דורשת לצאת לקורס סינגור. אני אהיה הסנגורית של עצמי."
וכך מצאתי את עצמי יושבת אצל נעמה, המאמנת מעומק הקשר. לומדת את השפה. זה לא היה קל. אבל היה שווה. לאט לאט הצלחתי ללמוד וליישם את שלמדתי. לסנגר. ידעתי להגיד לצוות בית המשפט שעצרתי הכל ופיניתי זמן למפגש צהריים עם מלך העולם, שהקשבתי לחברה שקשה לה, שהפתעתי את אמא והכנתי עוגה לשבת, ואפילו שסתם נהנתי מהספר החדש שקניתי לעצמי.
למדתי ''לשמוח בקצת''. כן יש בי טוב. והוא ראוי לתשומת לב, למרחב. יש הרבה מה להודות עליו, לשמוח בו. הוא לא מובן מאליו.
מאחורי העוגה לשבת - יש רצון לעשות טוב, אהבה גדולה, השקעה, ויכולת קולינרית מסויימת.
מאחורי הרצון להקשיב לחברה - יש הבנה, הכלה, ניסיון, רגישות. אכפת לי. באמת.
שום מעשה לא מושלם, וזה הגיוני. זה טיבו של העולם שלנו. שכל מעשה מורכב מנימים דקיקים של כוונות ורצונות ונגיעות גם. זה טבעי ונורמלי.
אבל חלק מהטבע - הוא שמה שמשקיעים בו - גדל.
קמח וביצים שהוספתי להם סוכר, אנרגיה וחום - הופכים לעוגה. וגדלים.
רגישות והכלה שלי שהוספתי להם זמן ואכפתיות - הופכים להקשבה, ללעשות טוב, לאנרגיה של אהבה.
ותשומת הלב שלי אליהם - מגדילה אותם בתוכי. לעוד. ועוד.
ואז - הטוב שלי גדל.
השמחה שלי גדלה.
האהבה שיש לי לתת גדלה.
עזר לי מאוד לעצור בסוף כל ערב, ולעשות ''חשבון נפש'' - איזה ''קצת טוב'' זכיתי לעשות היום? החיפוש אחרי קצת טוב איזן את הפרפקציוניסטיות שלי לחפש טוב מושלם. קצת זה טוב. ומאחורי הקצת - לחפש את האיכויות והתכונות שאיפשרו לטוב הזה לקרות.
***
אחרי קורס הסינגור, חזרתי לשופט, לספר לו שאני מוכנה למשפט. אבל גיליתי שהוא יצא לחל"ת מחוסר עבודה, ושבעצם בית המשפט כבר איננו קיים. במקומו נבנה מחדש לב גדול, חם, פועם ומחיה. וגן של אושר.
הכותבת היא ראש מכון עומק הקשר העוסק באימון רגשי לקראת זוגיות, והכשרת מאמנות בתחום