מסופר במסכת ברכות (נח, א), שפעם הגיע המלך לאחד המקומות, ובאו כולם לקבל את פניו. בין הבאים היה גם רב ששת, שהיה סגי נהור. ראה אותו צדוקי אחד והתחיל לזלזל בו ולצחוק עליו, ושאלו: למה אתה הולך לראות את המלך, והלא אתה עיוור, ולא תראה אותו?
ענה לו רב ששת: תראה, שאני אדע יותר ממך.
והנה, התחילה להגיע הפמליה של המלך. בתחילה, הגיע גדוד ראשון בקול רעש גדול. אמר הצדוקי: עכשיו בא המלך, ענה לו רב ששת – עדיין המלך לא בא. וכך קרה גם עם הגדוד השני.
והנה, הגיע הגדוד השלישי, וחלף בשקט. אמר רב ששת – עכשיו הגיע המלך, וכך היה. שאלו הצדוקי – מניין לך?
ענה לו רב ששת – מלכות הארץ היא כמו מלכות השמיים, מלכות ה'. ומצאנו אצל אליהו הנביא, שכשהתגלה אליו ה' במערה בהר סיני, הרי בתחילה עברה רוח גדולה וחזקה – לא ברוח ה', ואחר הרוח רעש – לא ברעש ה', ואחר הרעש אש – לא באש ה', ואחר האש קול דממה דקה, ומתוך הדממה התגלה קולו של ה'. וכך ידע רב ששת, שגם המלך הגוי, יבוא בפועל בזמן השקט.
מלכות הארץ דומה, כביכול, למלכות ה', לא רק בסדר החיצוני של הגדודים והרעש. יש כאן אמירה, שהרעיון של מלוכה מהווה משל והדגמה לרעיון של מלכות ה'. עניין זה הוא גם אחד הביטויים לרעיון הידוע, המופיע באין ספור דוגמאות, שהטוב והרע, הקדושה והחולין, מקבילים זה לזה, ואותו תכונה שמופיעה בטומאה, אם נדע לגאול אותה ולהעלותה למקומות הנכונים, הרי שהיא תופיע בקדושה.
נקודה זו יכולה להוות זווית נוספת לתרוץ לקושיא ידועה, המופיעה בפרשתנו, וכבר נשתברו עליה תילי תילין של קולמוסין.
הצטווינו בפרשתינו להמליך מלך. זו מצווה גמורה, המופיעה בספר המצוות לרמב"ם (עשה קעג), ועליה אמרה הגמרא (סנהדרין כ, ב) – "שלוש מצוות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ – להעמיד להם מלך...".
אולם התורה מציינת, שמצווה זו תלוייה ברצונם של ישראל – "כי תבוא אל הארץ... ואמרת אשימה עלי מלך ככל הגויים אשר סביבותי" (יז, יד). ואכן, בימי שמואל באו ישראל ובקשו מלך "לשופטנו ככל הגויים" (שמואל א, ח).
וכבר תמהו המפרשים, מפני מה מצווה זו תלוייה ברצונם ובבקשתם של ישראל? ועוד יש לשאול – למה התעוררו רק בימי שמואל, ואילו בכל הדורות שקדמו לו הסתפקו בשופט שהושיעם באופן זמני?
ואולי, אפשר לדקדק זווית נוספת לתירוץ העניין. בשמואל א', יב מצאנו שכששמואל מוכיח את העם על בקשת המלך, הוא מספר על כך שלעם ישראל היו אוייבים כל ימי השופטים, ובכל פעם שלח ה' שופט והושיעם. "ותראו כי נחש מלך בני עמון בא עליכם, ותאמרו לי – לא, כי מלך ימלוך עלינו".
כלומר, שמואל מקשר את בקשת המלך לאתגר המלחמה מול נחש מלך בני עמון. וקשה – למה מול כל האוייבים האחרים לא בקשו מלך, ורק מול מלך בני עמון בקשו מלך?
ונראה לבאר, שמצאנו שבני עמון עבדו לאליל בשם 'מלכם' (מלכים ב' כג, יג). כל אליל מבטא כוח רוחני מסויים בעולם, שאליו עובד אותו עם, ובני עמון סגדו לכוח המלוכה. לפיכך, כשעם ישראל נלחם בבני עמון מבחינה גשמית, הוא חש גם צורך רוחני לקחת את כוח המלוכה שהופיע כרגע אצלם בטומאה, ולהופיעו אצלנו בישראל בקדושה.
כך גם מצאנו, שבשעה שדוד נצח את בני עמון ולכד את עיר הבירה שלהם, הוא "לקח את עטרת מלכם מעל ראשו... ותהי על ראש דוד" (שמואל ב', יב, ל). אומרים על כך חז"ל (עבודה זרה מד, א) שדוד לקח שלל את כתרו של אותו פסל, ונתנו לגוי שיבטל אותו, ועבודה זרה שבטלה גוי מותרת בהנאה. ואותו כתר היה על ראש דוד.
וכתר זה לא התאים לכל אדם, וכשרצו לבדוק מי מזרעו של דוד ראוי להיות המלך, היו מודדים את הכתר על ראשו, ומי שהכתר התאים לו היה המלך. לאדוניה בן חגית, הכתר לא התאים, אך ליואש הוא התאים, וזה מה שנאמר ביואש שהניחו עליו "את הנזר ואת העדות", כי כתר – נזר זה היה העדות למלוכה.
נמצאנו למדים שכוח המלכות היה אצל בני עמון, ובמסגרת המאבק מולם, התעורר כוח זה אצל ישראל, ובימי דוד מלך ישראל הנצחי, לקחו בני ישראל כוח זה כשלל, וכוח זה ראוי להיות עטרה לראש מלכות ישראל לעולם.
וזה עומק, "אשימה עלי מלך ככל הגויים", כי כוח המלכות נראה בתחילה ככוח של שלטון האדם השייך לנוכרים, אולם בסוף יתעוררו ישראל ויקחוהו אליהם לקדושה, ואז כוח זה יופיע אצלנו כמצווה. לכן צריך להמתין עד שיתעוררו ישראל לעניין, כי רק מתוך ההתמודדות מול הגויים, יוכלו לקחת כח זה לישראל בקדושה וטהרה, כדוד וזרעו שמלכו מתוך ביטול לה', ככתוב: "וישב שלמה על כסא ה'".
ובדורות האחרונים, גילה מרן הראי"ה קוק, שב – ג' אלול יחול יום ההילולא שלו, שההתעוררות הלאומית בישראל, אף שהיא נראית בתחילה כהתעוררות למדינה לאומית ככל הגויים, באמת עניינם של ישראל לקחת את כוח הלאומיות לקדושה וטהרה, ולשוב ולהקים בארץ ישראל מלכות קדושה וטהורה, במהרה בימינו אמן!
הכותב ראש הגרעין החינוכי וישיבת אורות נתניה