הדבקה המונית, הפגנת המונים, קריאות בעד הזכות למסורת מקודשת או חופש הביטוי, התעללות מטפלות בתינוקות חסרי ישע.
התקופה האחרונה מולידה כותרות קשות המשקפות אירועים אינטנסיביים, רווי יצרים וסכנות. לכותרות מעין אלה אנו נוטים להגיב באינטנסיביות. להתרגש ולהזדעזע. זו תגובה טבעית, בוודאי שבאקלים הארצי ישראלי הטמפרמנטי קייצי ועל פי רוב גם ראויה, ויחד עם זאת טמונות בה סכנות רבות.
'הדואג לדורות – מחנך אנשים'. את המוטו של יאנוש קורצ'אק יצא לנו מן הסתם להכיר, אם בהקדשה על המתנה למחנך הכיתה בסוף השנה, או בדברי יו"ר ועד ההורים במסיבת הסיום.
אולם המצב העולמי החדש שמשאיר את הילדים שעות נוספות בבית, מדגיש עוד יותר את מה שהיה נכון תמיד – החינוך אינו שייך רק לאנשי 'מערכת החינוך'; רובו מתרחש דווקא בבית, בשגרה ובאינטראקציות היומיות הרגילות שבין אדם לחברו, לאחיו ולהוריו. החינוך נמצא בכל מערכות היחסים שלנו, בכל התנועות האנושיות; הוא תהליך, תרבות וצורת חיים.
ההכרה שכולנו 'מחנכי אנשים', מציבה לפתחנו את הקריאה של יאנוש קורצ'אק לא רק כרעיון יפה, אלא גם כתביעה: עלינו לכלכל את התנהלותנו כמי שאמורים כמחנכים לעצב את דרכם של הדורות הבאים.
ככאלה, שומה עלינו לזכור – הפגנות הזעזוע והמחאה הם קריטיים ומסמנים גבולות של מוסר ושל אמירה נחרצת כלפי מצבי קצה, אבל דווקא כשיש לנו כאלה למכביר- חשוב להכניס אותם בתוך הקשר ושיגרה של דיאלוג, רוך והקשבה.
התמסרות "העדר" לאווירת הפורקן הרגשית והיצרית, גם כשהיא מגיעה מתוך רגישות מוסרית ושאט-נפש אמיתיים, אין בה כדי לחולל שינוי אמיתי ולאפשר אלטרנטיבה ירוקה למציאות חשוכה.
ד"ר דניאל ניקריטין הוא ראש החוג לחינוך במכללה האקדמית לחינוך חמדת הדרום בשדות נגב ליד נתיבות, ומטפל משפחתי וזוגי