יש לא מעט התרגשות באולם, בכל זאת, עבור רוב האנשים בקהל מדובר בהופעה הראשונה אליה הם הולכים בחצי שנה האחרונה. אגב, כשאני אומר רוב האנשים אני מתכוון גם לזמר – אריאל הורוביץ.
האמת, להופעות התגעגעתי, לזמן המת בהתחלה קצת פחות (כתבנו תזמן שעה ועשרים בין השעה שהייתה רשומה במודעה לתחילת ההופעה בפועל), אבל אני מנצל את הזמן לסקור את האולם הריק יחסית. לסקרנים, לא מדובר בהיעדר ביקוש, ההופעה המדוברת הייתה סולד אאוט, אלא בהגבלות הקורונה. זה המצב.
מחיאות כפיים סוערות, או לפחות כמה סוערות ששלושים איש פחות אני ועמית יכולים להוציא מעצמם, מסמנים לנו שאריאל עלה לבמה. ההצגה מתחילה.
בצניעות ובשקט האיש מתיישב על הפסנתר, מספר בחיוך כמה הוא מתרגש לחזור, ומתחיל לשיר ולנגן. המהלך ההופעה הוא ינגן ממיטב שיריו, בין אם השקטים והמרגשים דוגמת 'כמו רקפות' ו'עשרים אלף איש', ובין אם להיטיו מסוף שנות התשעים 'יאללה ביי' ו'סיגל נחמיאס', אבל גם שירים של זמרות אחרות.
לפני השיר 'קוקוס' הוא מציין שכתב אותו לאחת, חווה אלברשטיין שמה. "השיר הבא הוא של אמא שלי" מכריז אריאל לפני שיר אחר, ככה סתם, אמא. לאורך הערב הוא יזכיר אותה עוד פעמיים-שלושה, אף פעם בלי להגיד את השם המפורש. הוא לא צריך, כולם בקהל יודעים. בשבילו היא אולי אמא, בשבילנו היא נעמי שמר, האחת והיחידה.
האמת, ציפיתי לראות מה הוא יעשה בשיר 'רנה', הרי את השורה ו"את תעשי סרט עם איבגי פעם בשנה" כבר לא לגיטימי להגיד מאז שהשחקן הורשע, אבל אל דאגה, אריאל מאלתר בלי למצמץ את "ונצא להצביע פעם בשנה". מזל שגם במציאות הישראלית הסבוכה יש דברים ודאיים.
בכלל, לאורך כל הערב אריאל לא נמנע מלדבר על הקורונה ועל המצב במדינה, ולצחוק כל הזמן על הקפסולות. "מה איתכם בקפסולה הימנית?", "תודה רבה לכל הקפסולות" ועוד. זה ז'אנר חדש שלם של בדיחות קפסולה של זמרים, שאמנם שמעתי הערב בפעם הראשונה, אבל מאמין שנשמע עוד הרבה בהופעות קורונה.
אחרי שהוא מסיים להכריז יאללה ביי לא מעט פעמים, אריאל קם מהפסנתר ועובר לגיטרה תוך שהוא מזמין את האורחת שלו להערב להצטרף עליו. האורחת היא הזמרת ענת מלמוד, "נערת הכפר" כפי שאריאל מציג אותה, ושניהם מבצעים את 'פשוט השיר' שהלחינה ענת למילותיו של יורם טהרלב.
הדינמיקה בין השניים משעשעת ומעלת חיוך, כשאריאל ממלא את תקן המבוגר האחראי וענת היא הצעירה המחויכת. הוא שואל אותה אם זה שיר חדש, והיא בלי היסוס משיבה שמדובר בשיר ישן מהאלבום הראשון שלה, לפני ארבע שנים. "ארבע שנים זה שיר חדש" הוא עונה...
השיא של הערב, לפחות עבורי, היה בביצוע המצמרר לשיר 'האהבה מתה' שכתב והלחין אריאל לאשתו תמר גלעדי. לא רק בגלל השיר עצמו, ומדובר בשיר מרגש, אלא לראות את אריאל וענת על הבמה, מחויכים, נרגשים. סוף סוף מרגישים שחזרו למקום הטבעי שלהם.
רואים שטוב להם על הבמה. משיר לסיפור וחזרה לשיר, הכל בנינוחות עם הרבה הומור עצמי ובדיחות קפסולה. "אני גאה בעצמי שזכרתי נתח נאה מהשירים" הוא צוחק עם הקהל, "זה לא מובן מאליו אחרי כל כך הרבה זמן".
בסוף, איך אפשר בלי ההדרן המסורתי, אבל מחסור בקלעים מונע את הירידה אל מאחוריהם, ואריאל פשוט מבקש באותה נינוחות ופשטות שליוותה את המופע "תעמידו פנים שירדתי, טוב?" העמדנו פנים, הוא וענת נתנו הדרן. בקיצור, מושלם.