איל (61) ותרצה בן יעקב (61) עברו לכפר הסטודנטים איבים מתוך אידיאל של ממש. מטרתם - לסייע לעולים מהקהילה האתיופית להתאקלם בחברה הישראלית.
ישראל היום מביא את סיפורן של המשפחות שעברו דווקא בימים אלה לעוטף עזה.
איל מספר: "אנו כבר שנים מטפלים בילדים עם קשיים לימודיים התפתחותיים ורגשיים במכון שהקמנו שנקרא גבעולים/ בתקופת הקורונה כל הטיפולים עברו לזום כי הבנו שהקורונה כאן להמון שנים. במקביל עברנו כבר לאזור יד בנימין ונחשפנו לגרעין הקליטה האזרחית באיבים. מדובר באידיאל כי אנו חיים כאן עם המשפחות העולות ומלמדים אותן איך להתמודד ולהבין את החברה. חיפשו כאן משפחות בשלות ואנו התאמנו לכך".
תרצה מוסיפה כי: "בבת אחת התפקיד שלנו מקבל עוצמה הרבה יותר גדולה, היה צבע אדום והמשפחות היו בחוץ עם בנות משוטטות בארץ שהן אפילו לא מכירות את השפה שלה. הם לא יודעים עדיין איך לבקש עזרה, איך להסתייע כמו הישראלים וזה אירוע של שבע שניות עד הבום, למצוא את הילדים, לרוץ לממ"ד. הרגשתי ממש שלמען זה הגעתי לכאן, לסייע להם, זה רק חיזק את ההחלטה".
משפחת מויאל עברה לפני כשלושה שבועות מראש העין ליישוב אבשלום בדרום עוטף עזה. אב המשפחה הוא ניר (34), קצין צה"ל בקבע, האם טל (35) והילדים רותם (5) שעולה לגן חובה, ניצן (4) לגן טרום חובה, ואלה (3) הקטנה תחל טרום טרום חובה.
טל שנמצאת בחודש השמיני להריונה מסביר כי: "בעיקרון חיפשנו מקום שאפשר לגדל בו ילדים במרחבים פתוחים. רצינו מקום עם חינוך טוב וגם מבחינה כספית שיענה על הדרישות מבלי להיכנס לחובות. בראש סדר העדיפויות היה הנושא של החינוך. חיפשנו לעבור ליישוב קהילתי, שיש בו את התמיכה של הקהילה עצמה. הגענו לפה דרך מודעה שראינו באינטרנט".
אנדרי (46), יקטרינה (33), פולינה (9) ודריה (2.5) סטרטילה מתגוררים כיום בשדרות.
הם הגיעו לעיר בעקבות חברים שכבר התגוררו בה והם מספרים: "ציינו בפנינו שזו עיר טובה ויעזרו לנו להיקלט, וככה הגענו. זה לא משהו רגיל, אנחנו רואים שכולם מסביבנו אופטימיים ומרגישים את העזרה של האנשים".
יובל, ירון, חנן (13) וחווה (12) ואן בוון עלו ארצה מרוטרדם לקיבוץ נחל עוז.
מספרת אם המשפחה יובל: "הייתי בארץ לפני כ־20 שנה וכבר אז ידעתי שיום יבוא ואגיע לגור בישראל. אני ובעלי חשבנו שכעת זה העיתוי הנכון מבחינת גילאי הילדים".
את הרעיון לגדל את הילדים בארץ, דווקא בקיבוץ, הביא להם חבר מנס ציונה. הם הגיעו לפני שש שנים להתרשמות, ולפני שנה הגיעו שוב לחופשה בת שבועיים בקיבוץ.
היא מוסיפה: "אנו עדיין לא יודעים במה נעסוק פה, אבל לא באנו ארצה לעשות קריירה, אלא להגשים חלום ולחיות בה. בתור מי שבאה מהולנד הגבינות בארץ לא משהו, אז טרום בואי עשיתי קורס גבינות ויש לי רצון לפתוח עסק בתחום".