"ממשלת האחדות", אותה סיסמא ריקה מתוכן שמכרו לנו ללא הרף בשנת הבחירות הארוכה ביותר שחווינו, היא למעשה הכל חוץ מאחדות.
בני גנץ ברגעיו הפוליטיים הראשונים, עוד לפני הריצה עם שותפיו ב"כחול לבן", היה יכול לראות את עצמו נכנס לממשלת נתניהו כשר בכיר. אך מרגע שחבר ליאיר לפיד ולאחרים, תוכניותיו השתנו.
לדעתי הדברים נעשו לפרקים גם בניגוד לרצונו של גנץ, שהוא בסך הכל איש של שלום והסכמות. יעידו על כך ניסיונותיו לשכנע את שותפיו להיכנס לממשלה תחת נתניהו מספר פעמים.
אך הקמפיינים הרעילים האחד נגד השני, שעזרו לכל אחד במחנהו שלו, זרעו את זרע חוסר האמון שיפרוץ לאחר מכן במלוא הכוח, דווקא כשהם ישתפו פעולה, לכאורה. 100 ימים מכהנת "ממשלת הפשרה" הזו, ואף אחד מהצדדים לא מאמין שהיא עדיין מחזיקה מעמד.
כמו בנייני המגורים הישנים שעומדים באופן תמוה על עמודי תמיכה דקים ושבריריים, עד כדי פליאה כיצד איך הם עדיין לא קורסים, כך גם הממשלה הזו מתעוררת בכל בוקר מחדש באופן נסי, אחרי שלא התרסקה בלילה. זו ממשלה שהוקמה רק בגלל הפחד מלעשות סיבוב בחירות נוסף. זו ממשלת פשרה, לא אחדות.
מי שמחפש את אותה אחדות מיוחלת, לא ימצא אותה בה. הנאיביות של כחול לבן היתה עוד בדרישה להקים קבינט אחדות, שכנראה לא היה זמן להקים אותו עדיין. כן, מחסור בזמן, זו בוודאי היתה הבעיה.
לא מן הנמנע שאם חברי הכנסת של כחול לבן לא היו מכהנים כחברי כנסת, הם היו אצים רצים להפגנות ברחבי הארץ, למחות נגד אזלת ידה של הממשלה הזו, בכלכלה, בבריאות, במשילות. הם היו טוענים שזו ממשלה לא מתפקדת. צודקים. אבל הם כרגע בכלוב זהב. רבים מהם מכהנים כשרים בממשלה מקרטעת, אבל יטענו שעדיף שהם יהיו שם, במשבר הגדול ביותר במדינה.
אני זוכר את הראיונות של השרים בכחול לבן יממה לאחר הקמת הממשלה. הם ניסו לשווא להסביר כיצד הם מכשירים ממשלה מנופחת כמו זו. "נכון", הם אמרו, "זה לא אידיאלי, אבל הכי גרוע זה עוד בחירות".
אז זהו, שלא בטוח.
אם אין אמון בין ראשי הממשלה, הקיים והחליפי, ואין אמון בין חברי הכנסת המרכיבים אותה, לשם מה היא הממשלה הזו קיימת? היא קיימת כי לאף אחד מהם אין רצון ללכת לבחירות דווקא עכשיו, כשהתמיכה במפלגות המרכיבות אותה נמצאת בשפל.
הליכוד, שסיימה את הגל הראשון של הקורונה עם 42 מנדטים, מתנדנדת עכשיו על 30 מנדטים. כל ניסיונותיו של נתניהו למנוע זליגה לבנט עד עכשיו לא הועילו.
כחול לבן של גנץ יורדת לעיתים למספרים חד ספרתיים. אותו גנץ שרכב עם 33 המנדטים של מפלגתו והגב החזק של שותפיו לדרך נמצא היום קרוב יותר למספרים של מפלגת מרצ מאשר למספר ההוא.
על מפלגת העבודה אין מה לדבר, חוץ מכך שהמפלגה ההיסטורית נמחקה, כמוה גם הבית היהודי, גלגולה של המפד"ל, שאם לא יקרה נס, היא תלך לפירוק איטי, כשכובד המשקל לסיוע לציונות הדתית עבר בכלל לידיו של מיקי זוהר מהליכוד.
ודרך ארץ של האוזר והנדל, השניים שהתגאו בתפירת הממשלה הזו, נמצאים היום במצב בעייתי, ומנסים בכל דרך למנוע בחירות, כשהמרכיב של 0 מנדטים בסקרים בוודאי לא מסייע להם.
וכך הגענו לממשלה עם אפס אמון בין השותפים שלה, ועם מרכיב חשוב לא פחות בעת הזו - ירידת אמון הציבור בה באופן דרמטי.
תרשו לי לנחש שבסיבוב הבחירות הבא, כשאחד הפרשנים ינתח את הנתונים ויציע להקים ממשלת אחדות, חבריו לאולפן יגחכו, כי כולם כבר מבינים - פוליטיקה ואחדות, זה גורנישט.
הכותב הוא יועץ תקשורת ובעלים של "יובל מורגנשטרן תקשורת"