מי ומי ההולכים

ראש חודש אלול מביא איתו הרהורי תשובה ואמירת סליחות. הוא גם מביא אתו, כבכל ראש חודש, את נשות הכותל הקולניות, קבוצה הזוכה לתמיכה של התנועה הרפורמית וחלק מהקונסרבטיבית הרואות במאבק הזדמנות להשיג זכויות במקים והכרה דרך בג"ץ.

בנוסף לניסיונות נשות הכותל להתפלל בצורה השונה ממנהג המקום המקודש, מתנהל מאבק ממושך להקצאת מקום לתפילה מעורבת ברחבת הכותל במקום המרחב שיועד לכך, דרישה לגישה אליו דרך אותה כניסה, ודרישה שנציג התנועות הנ"ל יהיה חבר בוועדה המקבלת החלטות לגבי הכותל. הכרה בדיעבד.

בכנס בחסות המשרד ליהדות התפוצות וקרן בראשית (ג'נסיס) בכותרת "הייעוד המשותף שלנו" שהתקיים לא מזמן השתתף הרב אליעזר מלמד בשיחה מתוקשרת עם אשת דת רפורמית. השיחה עוררה פולמוס ומאמרים בעד ונגד מההיבט ההיסטורי וההלכתי על עצם קיום מפגש כזה. האירוע התפרש בתקשורת כמעין הכרה בדיעבד, דבר שהרב מיהר להפריך בחוזקה. הוא ציין במאמרו השבועי בעיתון "בשבע" השבת שדווקא הריחוק מהיהדות שראה בכנס נתן לו דחיפה להזדרז ולהוציא את ספרו החדש "המסורת היהודית."

לאחרונה ד"ר חנה קטן פרסמה מאמר בעיתון מקור ראשון בו היא מפרידה בין תפקיד התנועות הנ"ל בחו"ל לבין האיסור להכיר בהן במדינת ישראל. לדבריה: "בארה"ב שבה קיים חסך גדול ביהדות, יש תועלת בקיומם של הזרמים הליברליים." הדעה שהתנועות ממלאות חסך בחו"ל גרמה לאישה רפורמית לטעון שהרפורמים מלאו חסך בידע שלה בארץ.

ואני טוענת שלא רק שבארץ אין לכך שחר, אין ללמד זכות על התנועות האלו גם בחו"ל. על פניו, הקביעה שהתנועות ממלאות חסך בארה"ב נשמעת הגיונית, וכנראה שכך סובריםהסוכנות היהודית ומארגני הכנס "הייעוד המשותף שלנו," אבל למי שבאמת מכיר את מצב התנועות האלו היום (ונשאר אובייקטיבי כי אינו מרוויח את פרנסתו מהן), היא אינה מובנת מאליה, ואינה בהכרח נכונה.

כדאי ללמוד יותר על התנועות הללו ולא לקבל את ההגדרה העצמית שלהן כזרמים השומרים על היהדות בלי שמירת המצוות האורתודוקסית.

מיותר לכתוב שהדברים שיובאו כאן אינם סותרים את העובדה שאין להחרים אנשים ושיש לקבל את כל מי שבא לארץ כיחיד בזרועות פתוחות. אבל צריך שגם העיניים תהיינה פתוחות..

ד"ר קטן במאמרה מביאה דוגמאות של תרומת התנועות בחו"ל לזהות יהודית, אולי זיכרונות נעורים מהסביבה שמלפני עלייתה ארצה בגיל צעיר. גם אז הן לא שיקפו את התנועה הרפורמית ולא את הקונסרבטיבית. היא כותבת על "טמפל" רפורמי "ציוני השומר את הקהילה קשורה ליהדות" ועל "טמפל" קונסרבטיבי עם "מחיצה" שלא נהגו לשם ברכב בשבת. כל זה רחוק מהמציאות היום.

נתחיל בציונות. הרפורמים וכן הרבה מהקונסרבטיבים של היום אינם אלה של פעם, הזקנים שזכרו את השואה. היום הם התומכים הגדולים של הקרן לישראל החדשה, היו"ר של התנועה הרפורמית יצא במכתב גלוי נגד העברת הקונסוליה האמריקאית לירושלים. רובם ככולם מזדהים ומצביעים לדמוקרטים למרות האנתי-ישראליות של חלק נכבד מהמפלגה, ורבים רואים את ישראל כארץ מיליטריסטית השולטת בעם אחר. ארגונים ציוניים ודמויות תומכי ישראל בארה"ב כותבים מאמרים בלי סוף על התפנית הזו. מי שקורא אנגלית יכול לראות מאמר בנושא באתר האנגלית כמעט כל יום.

ומה עם היהדות ב"טמפל" הקונסרבטיבי? בשנות ה50 של המאה הקודמת "בית הדין" (יש דבר כזה) הקונסרבטיבי הוציא "פסק" המתיר נהיגה לבית הכנסת בשבת אבל לא למטרות בילוי (הפסק נמצא באינטרנט). ניתן להבין מזה שהפרמטרים לפסיקה אינם דומים לעקרונות שעברו במסורת היהודית מדור לדור, וזאת בלשון המעטה. מספר רבנים ותיקים קונסרבטיבים לא יכלו להביא את עצמם לנהוג בשבת (לא מדובר באלה שהיו אורתודוקסים ממש ושרתו בקהילות לפרנסתם לאחר שאלת רב- אצלם זה בכלל לא בא בחשבון).

אני הכרתי אחד שהתלבט והחליט לתת לבנו להסיע אותו לתפילה באוטו כשהוא יושב מאחורה (!). והיום? היום הקונסרבטיבים החליטו רשמית להרשות לכתחילה למדריכי הנוער לצאת לדייטים עם לא יהודים. מישהו חושב בכלל על הימנעות מנהיגה בשבת?

ה"רב" שזכה לכותרת "הרב של ג'ו ביידן" הוא קונסרבטיבי המצביע למפלגה הדמוקרטית, דבר שכמעט אינו קורה בעולם האורתודוקסי למעט כמה חסידי סאטמר. אתר ה"טמפל" שלו מציג את החזנית שהיא גם מנהלת חינוכית ומתגאה בכך שהרב הקים קבוצת "קירוב" – אך לא לבלבל זאת עם חזרה בתשובה, המטרה היא לקבל בברכה זוגות בהם הגבר והאשה הם בני דתות שונות. interfaith בלע"ז.

היסטורית, הקונסרבטיבים לא קמו לכתחילה אלא כריאקציה להגזמות הרפורמים בארה"ב לאחר שבמסיבת ההסמכה הראשונה במאה ה19 ל"רבנות" הרפורמית הגישו פירות ים ואוכל חלבי ובשר טרף ביחד (המסיבה קיבלה את התואר "סעודת הטריפה"ואפשר לראות את התפריט באינטרנט באנגלית). הקונסרבטיבים של אז באמת מילאו חסך, ספק מצער ספק הצלה, כי הם התאימו את היהדות למהגרים שרצו קשר יותר חזק עם היהדות מזה של הרפורמים, אבל לא את אורח החיים של אבותיהם. המחיצה בבית הכנסת נפלה כחלק מהניסיון להיות יותר אמריקאי, והיהדות הפרווה הזו, בעלת כוונות טובות, שגשגה תקופה, אך הוכיחה את עצמה כלא בר קימא.

לעומת הרפורמים, קיים רצף שייכות לקיום מצוות בתנועה הקונסרבטיבית, ואכן המראה החיצוני והמעשים של אלה שבקצה הרציני יותר מטעה. באמריקה יהודי דתי ומאמין יודע מהו ההבדל, אך רוב הישראלים, אפילו הדתיים, אינם מודעים לו. יש לדעת שהתנועה פיתחה משנה סדורה הרואה ביהודים קבוצה היסטורית וחברתית בלבד, והיא שוללת תורה ומצוות משמיים וקבלת התורה כולה בהר סיני (מחיקת סעיף ח מבין יג העיקרים של הרמב"ם). היא רואה בקיום מצוות (סלקטיבית לפי רצונו של כל אחד) סימן של שייכות למורשת היסטורית, ולדעתה, היהדות חייבת להתאים את עצמה לשינויים מבחוץ. הכלה זו אינה תוצאה של הפעלת עקרונות הלכתיים כפי שקורה בעולם האורתודוקסי אלא בבחינת "לכתחילה". ותמיד אפשר למצוא הצדקה "הלכתית".**

הרב משה פיינשטיין זצ"ל (שאת פסיקותיו כיבדו כל הגוונים של הקהילות האורתודוקסיות בארה"ב) כתב שהקונסרבטיבים מהווים סכנה יותר גדולה מהרפורמים בדיוק בגלל העובדה שהם לפעמים אינם נראים, כפי שכתבה ד"ר קטן במאמרה "שונים בהרבה מחלקים בצבור הדתי הישראלי."

אלא שהם שונים מאד. במהות. זה לא הלייט הישראלי אף שיש קהילות בארץ בהן רמת קיום המצוות של חלק מהמתפללים דומה. בארץ בתי הכנסת (למעט כמה שנוסדו כקונסרבטיבים או רפורמים) הם של אנשים מאמינים ושומרי מצוות מיסודם. יש הבדל גדול מאד בין חולשה בקיום מצוות לבין פסילתן והכחשתן לכתחילה ופסילת תורה שבע'פ והשולחן הערוך. רצוי לעיין באגרות משה כדי להבין. רב פיינשטיין חי בארה"ב והכיר את המטריה.

כשהייתי סטודנטית, לימדתי בבית ספר של אחה"צ קונסרבטיבי )קבלתי היתר מרב משה פיינשטיין בתנאי שאני לא נכנסת עם התלמידים לבי"כ ומלמדת הלכה אורתודוקסית כמחייבת. אז הילדים, בשונה מהיום, היו יהודים והוא קיווה להחזירם למצוות.) קהילה הייתה גדולה ועשירה – לא הייתה מחיצה בבית הכנסת, חזנית עמדה על הבמה עם הגב לארון הקודש ושרה עם פניה לקהל, את ארון הקודש היה אפשר לפתוח רק על ידי כפתור חשמלי. לא נכנסתי לשם אף פעם, " ה"רב" של הקהילה הזו חיתן את השופט חיים כהן עם גרושה בטענה שעברו זמנם של הלכות אלו. התלמידים דווקא אהבו לבוא ברגל לביתנו בשבתות, שם היו דברי תורה, סעודה שלישית, תפילת ערבית ו"הבדלה. הנוער נעלם והמקום התרוקן. וזה המאפיין המרכזי של התנועה הקונסרבטיבית של היום.

נעבור לרפורמים. התנועה הרפורמית בטלה את המצוות לחלוטין. מנהיגיה אולי בורים בסוגיות תלמודיות ושו"תים, אבל אינם "תינוקות שנשבו." הקהילות שלהם כן. המנהיגים מבינים היטב את מה שהם עוללו לעם היהודי. כואב לי להגיד זאת– אבל הם המיטו אסון וטרגדיה על עם ישראל, וביודעין.

למי בדיוק הם אמורים למלא חסך ביהדות ובשייכות לעם היהודי היום? הרי לפני כ30 שנה הרפורמים החליטו שמי שנולד לאב יהודי ואם גויה נחשב יהודי – החלטה הרת גורל שאינה כל כך ידועה. היא חסמה כמעט הרמטית את האפשרות להתחתן איתם לפי דת משה וישראל. נשואי תערובת כ 70% מתוך הזוגות - למיניהם, ומי עורך את הנישואים האלו? רבנים רפורמים - והיום גם הקונסרבטיבים- וללא דרישה לגיור המדומה שלהם. הם מקבלים את הילדים של אמא גויה ואבא יהודי כחברי ה"טמפל" לכל דבר, וכן את ההורים עצמם כולל עריכת בר ובת מצווה.

לפי דברי רבנים באורתודוקסיה המודרנית, (כגון ישראל הצעיר) הגענו למצב בו יותר מ50% מהחברים בתנועה הרפורמית המגיעים ל"טמפל" בארה"ב אינם יהודים לפי ההלכה.! ויש כבר "רבנים" רפורמים שאינם יהודים לפי ההלכה. לכן, בכנסים משותפים יש להניח שחלק נכבד מהמשתתפים הלא אורתודוקסים אינם בכלל יהודים.

ולפי הסקרים, הרוב מוחלט רוצה להישאר כך. ההכרה בארץ חשובה רק למנהיגות המאבדת את הקליינטים שלה בחו"ל.

אל תגיבו שזה עדיף מכלום, כי זה לכשעצמו כלום. כשלון חרוץ. מהתנועות האלו ברור שאין לצפות להמשך העם היהודי, והיום אי אפשר לצפות אפילו שיהיו פרו-ישראל. המנהיגות הקונסרבטיבית והרפורמית נכשלה ביודעין בשמירה על עצם היהדות של קהילותיהם. יתכן ומסוכן לצעיר יהודי לבוא ל"טמפל". הוא עלול להתחתן עם גויה שפגש בפעילות שם החושבת שהיא יהודיה כי אביה יהודי.

אין כאן החלטות אידיאולוגיות, הכל נובע מניסיון נואש למלא "טמפלים" ריקים, להביא צעירים, ולא משנה אם הם יהודים או לא, שימלאו את מקומם של החברים המזדקנים. וזה לא עוזר, כי אם המסר היחיד הוא "תיקון עולם" – המתפרש כמעשים טובים אך ללא היופי והאתגר הנובעים מבניית חברה לפי התורה – הנוער לא צריך את ה"טמפל" המשעמם. תיקון עולם אפשר לעשות גם כשאינך יהודי. כתוצאה, הוא נוהר לתנועות שמאל הדוגלים כביכול בזכויות אדם וגם סופג שם שישראל גזענית וכובשת. ואם כולם שווים ולא לימדו אותך שלעם ישראל ייעוד נוסף, למה לא להתחתן עם גוי?

פעם הוזמתי לארוחה ומפגש ב"טמפל" רפורמי באורנג' קאונטי קליפורניה, מחוז עם אוכלוסיה ישראלית ויהודית גדולה, כחברת משלחת חינוכית מישראל. המנהלת הישראלית של בית הספר ב"טמפל" הייתה נשואה לגוי שנשאר גוי. לשבחה ייאמר שהיא ספרה לי, הדתייה היחידה, שהאוכל טרף. שתיתי מיץ תפוזים. שאלתי איזה אחוז מילדי המחוז הלא אורתודוקסים לומדים יהדות אצלה או במקום אחר – והתשובה הייתה 2% בלבד! זה היה לפני כמה עשורים כשרוב הילדים היו עדיין יהודים. מישהו חושב שהאחוז עלה מאז? אין לקהילות קשר עם רוב הנוער, ורוב הנוער כבר אינו יהודי.

אם אנחנו באמת רוצים לנסות לעצור במקצת את היעלמות הצאצאים שעדיין יהודים בתנועות הרפורמיות והקונסרבטיביות, את שארית הפליטה, הדבר היחיד שניתן לעשות הוא לעקוף את הממסד וה"טמפל", המנהיגות, הכנסים והתורמים העשירים בארוחות החגיגיות, ולהגיע ישר לנוער. בתיכונים, בקמפוסים ובמקומות בהם הוא מבלה, – עם צעירים ודמויות ישראליות דוברי אנגלית ומלאי חזון, אמונה בצדקת הדרך, ועומק רוחני מהפנט. אולי יוכלו להשפיע על היהודים מביניהם, אולי חלק מאלה החושבים שהם יהודים גם יקשיבו. יש לתמך בהם מול האנטישמיות הגואה על ידי הקניית גאות יחידה יהודית, ולבוא עם עגלה מלאה בחיי משמעות שאי אפשר לסרב לה: שייכות לעם הנצח והחזרה הניסית לארץ המובטחת.

הסברים:

** ההחלטה להכיל כל טרנד למרות פסיקה או הלכה בנדון כמו תפקידי רבנות לנשים או קבלת זוגות חד מיניות, בין היתר, מאפיין גם את תנועת ה"אורתודוקסיה הפתוחה" שהקים הרב אבי וייס, ולכן בארגוני הרבנים האורתודוקסיים כגון הOU והRCA קוראים להם ניאו-קונסרבטיבים ולא מקבלים את בוגרי הישיבה שלהם, חובבי תורה, לארגון.

לדוגמא: הOU הוציא פסק הלכה מנומק והחלטי באנגלית (אפשר לבקש מהכותבת) נגד כהונת אישה בכל תפקיד הדומה לרב בעוד הוא מעודד תפקידי הוראה וייעוץ אחרים. על דיין לא מדובר כי איסור זה נמצא בפירוש ברמ"א. בכל זאת, השאירו 4 בתי כנסת בהם כבר כיהנה סגנית רב בתוך הארגון אבל כשאחד החליף סגן וקיבל עוד אישה, בית הכנסת הוצא מה OU.

מקורות נבחרים:

התרת נהיגה בשבת שם הרב ידוע לי, כמובן, פרופסור מפורסם. לא אכתוב שם כדי לא לבייש צאצאים שאולי שומרי תורה ומצוות היום.

תפריט מה שכונה "הסעודה הטריפה" בסיסינטי ב1883 במסבת ההסמכה הרפורמית