בכל דיון פוליטי, כאשר עולה האופציה להחליף את נתניהו מימין או משמאל נשאלת השאלה: מי יחליף אותו? מאחורי השאלה עומדת תפיסה שהושרשה חזק מאוד, במיוחד בימין, שאין אף אחד ברמתו של ראש הממשלה שמסוגל להיכנס לנעליו הגדולות ביום שאחרי.
אני לא רוצה לערער על תפיסה זו, לא בשל העובדה שאני מסכים איתה, אלא בשל העובדה שבעיני, חלק מהיכולת להחליף את נתניהו מצריכה את שינוי הפרדיגמה כולה.
פעמיים בחיי, בתפקידים שונים מאוד, הייתי חלק מעורב מאוד בתגובה ללכלוך פוליטי בוטה כנגד אנשים עימם עבדתי. לכלוכים המטנפים על משפחת מועמד, על המועמד עצמו או כאלה הנוגעים ברמה הילדותית והנמוכה ביותר בהעלבות אישיות.
האוטומט היה להחזיר מנה אחת אפיים. אני זוכר היטב שיחות באמצע הלילה, וצעקות והתלבטויות. בשתי הפעמים התחננתי שהמועמדים החדשים איתם עבדתי לא יגיבו. "בפוליטיקה הם יקרעו לך את הצורה" אמרתי, "לכן הדרך הנכונה ביותר לפעול איננה פוליטית. וזה גם הדבר הנכון מצד האמת"
התגובות נגנזו.
במקומן הוצאנו הודעה המראה את הלכלוך התורן שניסו להוציא כנגדנו והודענו שזו לא דרכנו. צדקנו. הציבור תמך. הוא רצה ניקיון ולא לכלוך. פעמיים הדרך השונה והאחרת שיצרנו, שינוי הפרדיגמה, הובילה לניצחון.
בשביל להחליף את נתניהו לא צריכים להיות נתניהו אלא להיות הפוכים ממנו לחלוטין. הכוכב העולה של הימין הישראלי והפוליטיקה הישראלית בשלושים השנה האחרונות יצר תבנית פוליטית מדהימה שמתאימה לו, אך איננה מתאימה לאחרים. ממילא אם נחפש תואמי נתניהו לא נמצא אף אדם ברמתו. בפוליטיקה שהוא יצר הוא קורע את כולם. אך במשחק קבוצתי למשל- רוב השחקנים הפוליטיים עולים בכמה רמות מעליו.
תארו לעצמכם נבחרת פוליטית של מנהיגים העובדים יחד. מנהיגים המשלבים ידיים באמת ולא תוקעים סכין איש בגב רעהו. נבחרת הבנויה ממנהיגים רבים ממפלגות שונות בעלות אינטרס משותף שעובדים ביחד. באמת עובדים ביחד. תארו לעצמכם עבודה קבוצתית שתיצור נבחרת שלטונית עם ראש ממשלה המשתף פעולה באמת עם שריו ומגדיל אותם. יוצר סדר יום ומדייק שרים לתיקים הנכונים ביותר למדינה והמתאימים ביותר עבורם. תארו לעצמכם עבודת צוות בהנהגת המדינה.
אני מודע לצקצוקי האי אמון האוטומטיים שמגיעים מרבים מכם. אני מבין אתכם לחלוטין. התרגלנו לפוליטיקה של אדם אחד המסובב את כלל יריביו. אני מודע ולכן גם אין לי ספק, שהדרך היחידה לשבור זאת היא לפעול בצורה ההפוכה לחלוטין.
יהיו שיגידו שכחולבן הם דוגמא לכישלון הפרדיגמה הזו. בעיני הכישלון הוא אחיזת העיניים שנבנתה שם. גם בכחולבן שלטה פרדיגמת נתניהו. לא שיתוף פעולה היה שם ולא שותפות רעיון אלא אינטרס "רק לא ביבי" שדרכו לבד לא מנהיגים מדינה.
נתניהו הביא לישראל פוליטיקה נכונה לזמנה. כזו שייצבה את הימין כשלטון חזק ויציב במדינת ישראל. את זכויותיו איש לא יקח. כעת, בעיני, הפוליטיקה שנתניהו מייצג יוצרת נזקים אדירים לכולנו. באחדות העם, בכלכלה, בשחיתות שלטונית, בניהול מגיפה כושל, בניהול כלכלי שערורייתי.
במשחק של איש אחד המזלזל בכל מי שלצידו או מולו ולא נותן לאיש לצמוח ולגדול לצידו. הדרך הטובה ביותר להחליפו היא לשנות את הדרך שהגה. אם הימין ישכיל לעשות זאת הוא יזכה בשלטון לעוד שנים רבות. אם לא, צפויות לנו שנים ארוכות של אנרכיה.