אין בי כוח לשתוק

פרשת ההתעללות באילת לא נותנת לי מנוח. הרהורי התשובה של אלול צריכים לכלול גם חשבון נפש ציבורי בשאלה איך הגענו לתהום המוסרית הזו

איה קרמרמן , ז' באלול תש"פ | עודכן: 12:15

איה קרמרמן
איה קרמרמן
צילום: דניאל רצאבי

"אינני מדבר כי יש לי כוח לדבר. אני מדבר כי אין לי כוח לשתוק", קראתי לראשונה את דברי הרב קוק זצ"ל. הרגשתי שהם מדברים את ליבי.

מה אומרים כשנגמרות המילים, אבל הלב ממשיך לבכות? מה אומרים כשכולם כבר אמרו את המילים "הנכונות", את המילים המכובסות שמשתיקות את המצפון ומאפשרות להמשיך הלאה? מה אומרים כשאי אפשר כבר לשתוק? כשאין לנו דרך להמשיך הלאה, כי בעולם שבו אנחנו מגדלים ומחנכים את הילדים שלנו נפלה פצצת אטום?

תישארו לנו מתחת לסינר

המחשבות האלה מתרוצצות לי בראש כבר שבוע. מאז אותו לילה מקולל במלון באילת. מאז שאותם גברים החליטו שמותר להם להתעלל בבחורה בת 16 ולהרוס לה את החיים. מאותו רגע הבטן שלי מתהפכת. מנסה לעכל את מיצי הקיבה השורפים, שעולים בכל פעם שהדמעות מציפות את הריסים. באותו לילה, משהו באמונה שלי באנושיות שלנו נסדק.

מאותו לילה, משהו באימהות שלי השתנה. אני מסתכלת על הילדות שלי אחרת. פי מיליון יותר מודאגת. הילדות שלי בנות שש ושמונה. אני לא מאמינה שכבר בגילן הרך אני מתחילה לפחד. חשבתי שיש לי זמן ליהנות מהטוהר, מהתינוקיות שעוד לא נפרדה מהן. אבל עוד רגע הן יגדלו, ואז, מה יהיה? מפחידה אותי המחשבה לאיזה עולם הן גדלות. האם אי פעם אוכל לישון בשקט כשהן לא במיטה לידי? אלו מחשבות של כל אישה שדיברתי איתה השבוע. לדעתי אין הורה שלא נכנס לחדרי השינה של ילדיו וכיסה אותם עמוק במיטה. 'אל תתבגרו עדיין. בבקשה, תישארו כמה שיותר זמן מתחת לסינר שלנו, כדי שנוכל להגן עליכם. בבקשה', אני מרגישה צעקה חרישית מהדהדת לי בראש.

הגולים היו חשובים יותר

"נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא, עכשיו שנברא - יפשפש במעשיו, ויש אומרים: ימשמש במעשיו". "יפשפש במעשיו" - אלו המעשים שעשה כבר. אם ימצא בהם עבירות, יתוודה ויחזור בתשובה. ישוב אל ה'. "ימשמש במעשיו" - שעוד קודם עשיית המעשים יתהה על הרווח הנצחי שיש לו מעשיית מצווה, או על העונש הנצחי שיעמוד כנגדו אם יעשה עבירה.

כמה הייתי רוצה לכתוב טור שלם על הברייתא הזו. טור מלא באור התשובה המיועד לחודש אלול. אבל לצערי, הברייתא הזו אקטואלית מתמיד. עלינו לפשפש במעשינו. להתבונן בכנות פנימה ולחשוב מה חלקנו בתרבות הקלוקלת שכביכול נתנה היתר לאותם בחורים לאנוס נערה חסרת יכולת הגנה.

מה תרומתן של הפרסומות שאותן אנו מסכימים לצרוך, של הסרטים שבהם אנו צופים, של תוכניות הריאליטי האהובות עלינו? איפה ומתי שתקנו, כשהיינו צריכים למחות? כשאבא של כוכבת הטריד ילדות בנות 14, צעקנו? כשהוא קיבל עונש סמלי במקום מאסר, יצאנו לרחובות או שהמשכנו את חיינו? כשכדורגלנים הזמינו לעצמם נערות בנות 16, אמרנו משהו, או שתקנו כי רצינו שימשיכו להבקיע גולים בשביל הקבוצה שאנחנו אוהדים? הדברים הסריחו מחוסר מוסריות, אבל החלטנו להתפשר על חוקיות מפוקפקת. כן, על כך עלינו לפשפש במעשינו. על אלו אנחנו צריכים לחזור בתשובה.

לשנות את השיח

ומה הלאה? האונס באילת מחייב אותנו גם למשמש במעשינו. לחשוב איך מרגע זה אנחנו משתנים. נותנים את הדעת מהיום, משנים את חינוך הילדים, את השיח, הופכים את ערכי החמלה והעזרה לאחר לעיקריים וחשובים. כדי שמחר לא תיטרף דעתה של אף אמא בשאלה מה הייתה יכולה לעשות אחרת בשביל להציל את הבת שלה.

היום אנחנו צריכים להחליט שאנחנו לא שותקים יותר בהסכמה לרפיון הערכים הכי בסיסיים ויקרים לנו. היום אנחנו צריכים להחליט שאנחנו דורשים מעצמנו יותר. מתפללים ליותר. פועלים ליותר. לא להסתפק בלהיות אנשים שמפחדים מעונש ולכן נמנעים מעבירות. זה מוסר חיצוני, ילדותי, בסיסי, נמוך. לא בשביל זה נבחרנו מכל העמים. נבחרנו כי אנחנו מסוגלים, מקווים, שואפים להיות אנשי אמת, מוסר ויושר. כאלה הנמנעים מעבירה כי היא פוגעת בבסיס החשוב לנו מכול. האנושיות שלנו. היום אנחנו שבים לדבר. לא כי יש לנו כוח. כי מצווה עלינו לא לשתוק. בשביל אלו שלא היה להם כוח לדבר בעצמם.

לתגובות: ayakremerman@gmail.com

קיש ברוקולי
צילום: איה קרמרמן, מתוך הספר 'אמא, טעים לי'

קיש ברוקולי

פעם הייתי מכינה קיש רק בשבועות. כמה שלבים, כמה עבודה. לא בשבילי. אבל אפרת, החברה הכי טובה שלי, מכינה הכול בחמש דקות. לא ברור לי איך, אבל איכשהו זה גם מצליח לה. אולי האוכל לא כזה מפונפן של מסעדות, אבל אם תוך דקה הכול מתחסל, כנראה שיצא טעים. אז החלטתי לאמץ את הרעיון. החלטתי שאני מעדיפה קיש של חמש דקות מאשר להתגעגע לקיש כל השנה. מבטיחה שיוצא מוצלח. תזרמו איתי.

המצרכים:

למילוי:

½ גביע קוטג' // ½ גביע גבינת עיזים למריחה // 1 מכל שמנת מתוקה 38% // 1 ביצה // 2 כוסות פרחי ברוקולי קפואים // 1 כפית מלח

לבצק הפריך:

175 גרם חמאה קרה // ½1 כוס קמח כוסמין לבן // ½ כפית סוכר // ½ כפית מלח // 1 כפית מים

אופן ההכנה:

חותכים את החמאה לקוביות // מכניסים את רכיבי הבצק לקערה ולשים כמה שיותר מהר, עד שהחמאה נמסה ומתאחדת עם הבצק // על נייר אפייה מפזרים מעט קמח, ומקמחים מערוך // מרדדים את הבצק, מודדים את הגודל שלו לפי גודל התבנית - הוא צריך להיות מספיק גדול כדי לכסות גם את הדפנות // עקרונית, לפי החוקים, אחרי שמכינים את הבצק אמורים להקפיא אותו לחמש דקות // הופכים ומעבירים את הבצק לתבנית // מסירים את נייר האפייה ומהדקים את הבצק לתבנית // חותכים את שאריות הבצק // דוקרים את תחתית הבצק עם מזלג לפחות 20 דקירות, זה ימנע ממנו לתפוח באמצע האפייה // שוב, עקרונית אמורים להניח על הבצק נייר אפייה ושעועית לבנה כדי למנוע התנפחות // אופים בתנור מחומם מראש ל־180 מעלות, תוכנית טורבו, כ־15 דקות.

למלית:

שופכים את כל הרכיבים לקערה ומערבבים היטב // שופכים את המלית על הבצק האפוי ומחזירים לתנור לעוד 40­-45 דקות.

*דודתי קרן ז"ל פשוט הייתה לשה חמאה לתוך קמח, וזה היה הבצק הפריך שלה. אם היא קיצרה תהליכים, אז גם אני. עבר אליי בירושה, ועכשיו גם אליכם.

המתכון נלקח מספר הבישול החדש שלי, 'אמא, טעים לי!'.