חגים בצל קורונה
חגים בצל קורונהאיור: עדי דוד

הימים של חודש אלול נושרים בזה אחר זה מלוח השנה, ומאחוריהם כבר מציצים ראש השנה ויום כיפור. מי שמתאמץ יוכל אפילו לדמיין את כפות הסכך עוטפות אותנו בשלווה.

לוח השנה ממשיך לצעוד בקצב המונוטוני והטבעי שלו, אבל השנה הכול אחרת. כבר שנים אנחנו סועדים בליל ראש השנה הראשון עם משפחת ל' המקסימה, שהכירה לנו את סימני החג הירושלמיים השורשיים ותמיד דואגת לעוגת יומולדת מושקעת לכבוד ילידת ראש השנה שלנו. את הלילה השני אנחנו עושים ב'שולחן השבת', סועדים במתנ"ס השכונתי עם חברים ועם מי שאין לו מה או עם מי לאכול.

סעודה שהיא כולה התרגשות, איחולים ותפילות לשנה טובה יותר. לפעמים, בשוליים, היא מוכתמת במתח של תקופת החגים. זמן מאתגר במיוחד לבודדים ולמי שהחיים חייכו אליו בקמצנות.

ומה השנה? האם נאכל עם חברינו הקבועים? הלוואי. עוד אין לדעת. תלוי מה ייגזר עלינו עד אז. 'שולחן השבת' לא יתקיים השנה, כי מרבית הסועדים בקבוצת סיכון. כבר שבועות שבמקום סעודות שבת משותפות עם שירים, דברי תורה ושיחות נפש, הסועדים מקבלים אוכל ארוז הביתה. הקהילתיות, היחד, נעלמו ואינם.

ומה עם הלב? התפילות ותקיעות השופר? עם ישראל הוא עם חרוץ. לא נח לרגע. ברשתות החברתיות כבר נזרקו בדיחות על רכישת מקומות לימים הנוראים בספסל בגינה. אבל בכל הומור טמון גרעין של אמת. מנייני הרחוב יצטרכו ליצור מענה קצת יותר מסודר למתפללים. התפילות של ראש השנה ויום כיפור ארוכות, והשמש עדיין נאבקת על מקומה מול הסתיו, מכה במתפללים ללא רחם. מישהו יצטרך לפרוש ציליות, למצוא מקום ראוי יותר לתפילה ארוכה, אולי לקצר את הפיוטים. נכון, השירים מרחיבים את הנשמה בחגים, אבל במניין רחוב הם עלולים דווקא להוציא לנו אותה. אפשר להשלים אותם אחר כך, בבית הממוזג.

תפילה מאחורי המכונית

אבל יש גם ציבור גדול שאין לו מקום במנייני הרחוב. נתחיל בנו, הנשים. פעם אחת בלבד העזתי לצאת ולהתפלל במניין שבקצה הרחוב שלי. לא הצלחתי להתאפק. זה קרה בליל יום העצמאות. עמדתי עם משפחתי מאחורי מכונית חונה והתפללתי. בלי הערבית הזאת, יום הזיכרון לחללי צה"ל היה נמשך אצלי לעד. אבל זהו. אלה סך תפילותיי ברחוב. מאז הייתה לנו שבת בר מצווה שבה פתחנו בית כנסת קורונה למהדרין: בחצר, באזור המוצל, מחיצה שחלק ממנה יכול לנשור בקריאת התורה לטובת האמא (כלומר אני), הסבתא והדודה הנרגשות, ולשמחת האחיות ובת הדוד שצלפו בנער הקורא סוכריות מטווח קצר. זו הייתה שבת של פינוק.

אבל מה יקרה בראש השנה וביום כיפור? מה יהיה מקומן של הנשים במנייני הרחוב? מי ידאג לנו? אולי הגיע הזמן שלא נחכה, ועם כל האי־נעימות (התכונה המשותפת הזאת) נידבר, נחפש ונמצא פתרונות ראויים. כאלה שיאפשרו גם לנו להיות חלק. גם עלינו מתחדשת שנה, גם אנחנו רוצות לחוש את יום הדין. כן, אפשר לבד, את זה אנחנו יודעות כבר חודשים. אבל אנחנו רוצות להמליך את ה' יחד. בחצוצרות וקול שופר. בציבור. גם אם הציבור קטן.

ומה עם האורחים המבורכים של החגים, אלה שגורמים לכך שבית הכנסת יהיה מפוצץ ב'כל נדרי' וב'יזכור'? אלה שלובשים את מיטב בגדיהם בראש השנה ורצים לשמוע שופר? הם לא מחוברים לבית הכנסת בשוטף, אבל כן מחוברים אליו כדי לשטוף את הדמעות האצורות בלב כל השנה. איך מודיעים להם איפה נמצא מניין הרחוב הקרוב ומה הם זמני התפילות? איך דואגים שגם להם יהיה מקום בתוך בית כנסת מאולתר שכזה?

השנה - לא רק קניות ובישולים

ויש עוד תת־מגזר שנופל בין המגבלות. כשחשבנו שהקורונה תישאר רק לרגע, תלמד אותנו לקח או שניים ותתעופף בחזרה לסין, היו איתנו בנות 11 ובני 12 שעמדו רגע לפני הכניסה לעול המצוות. הבנים לא נספרו למניין והורדו מהסד"כ, וגם על חינוך הבנות לתפילה ויתרנו, כי אין איפה ואין איך. אבל החודשים מתארכים, והילדים הבאים בשער המצוות לא מקבלים את החיבוק הקהילתי החם שמכניס אותם אל תוך הקהל. מכל עלילות בר מצווה־קורונה שהיו לנו, זה אולי מה שנחרת בי באופן הכי עמוק. היום נער בר המצווה שלנו כבר נמנה עם החייבים. יש לו מקום של כבוד בין ה־20 או ה־30 המותרים, הוא אפילו מפנק את חברי המניין בברכת כהן מדי פעם. ומה עם מי שכמעט? האם יהיה להם מקום במניינים המצומצמים של החגים?

יש מי שכבר התחילו לחפש פתרונות לאתגרי ראש השנה ויום כיפור. ארגון 'צהר' מארגן מניינים ותפילות במרחב הציבורי, 'איגוד רבני קהילות' יזם הכשרת בעלי תפילה ובעלי תקיעה. חברת הילמ"ה (הייטק למען החברה) הקימה אתר שבו יכולים להירשם בעלי תקיעה המוכנים לתקוע בשופר בהתנדבות. מולם נרשמים אנשים בקבוצות סיכון החוששים להשתתף בתפילה ומעדיפים לשמוע קול שופר מול הדלת או מול המרפסת. באתר shofar2all יוכלו אלה ואלה להשתדך וכך לזְכּות ולזַכּות במצוות היום.

נראה שהשנה לא נתמקד רק בהכנות הרגילות לראש השנה. לא רק קניות ובישולים ובגדים וסליחות. שוב הצליחה הקורונה לגרום לנו לראות את המובן מאליו כמשהו מיוחד, כמשהו לשאוף אליו. הלוואי שנצליח לתת מקום לכל מי שליבו חפץ להתפלל על שנה בריאה, טובה ומתוקה.

לתגובות: ofralax@gmail.com