"הופכים אותנו מאוהב לאויב"

הם כאילו קשוחים, מחוספסים, שום דבר לא שורט אותם. שניהם כבר לא סופרים כמה פעמים נעצרו, והם מודעים היטב למחיר שהם משלמים. אבל לשפי פז ולדורון אברהמי, שנאבקים יחד על גירוש המסתננים מישראל, יש גם רגעי משבר.

כשהם מספרים על כך, העיניים עדיין משדרות כאב, נוצצות בכעס כבוש. "בכל פעם שאני מקבלת זימון לדיון שכתוב עליו 'מדינת ישראל נגד שפי פז', זה עושה לי קווץ' בלב", מגלה פז. "אחר כך אני עושה מזה צחוק ונכנסת בשופט בכל הכוח. אבל לרגע אחד, כשאני מוציאה את המכתב מהדואר, זה מכווץ אותי".

גם דורון חווה כאב כזה. מעשה שהותיר בו צלקת. "ההשפלה הכי גדולה שהייתה לי, ולקח לי כמה ימים לעכל את זה, היה שלקחו לי את הנשק האישי. זאת הייתה נקודת השפל הכי נמוכה בחיים שלי. לקחו מישהו שאוהב את המדינה, והגוף הכי חזק במדינה אומר לו 'אתה איש מסוכן, בוא ניקח ממך את הנשק שלך'. הופכים אותנו מאוהב לאויב".

"תושבי שכונות הדרום לא רצויים"

אנחנו יושבים בחצר ביתו של אברהמי. הכלבה מרחרחת אותי לשלום, והמאוורר מסייע לבריזה התל־אביבית להשיב את רוחנו. פז מאחרת קצת. היא רק מסיימת להעביר שיחה לגמלאים שהגיעו לסיור בסביבה ובאה. "אני לא כמו שפי", מספר אברהמי (49) על עצמו, "אני גר כאן כל החיים". ההורים שלו עלו מפרס בשנות ה־50, נישאו והתגוררו בשכונת התקווה. כשהיה בן 7 הם עברו לקריית שלום, שכונה אחרת בדרום העיר, "וזהו. כל החיים אני פה. ההורים שלי גרים ארבעה רחובות מכאן". אברהמי מעולם לא היה פעיל בארגונים ובמאבקים, אבל לפני ארבע שנים וחצי הוא קטע את הציר השגרתי של בית־עבודה־מילואים שעליו נעו חייו. זה קרה בעקבות ביקור בפארק השכונתי עם שני בניו. אחד המסתננים שעברו שם עשה מולם מעשה מגונה. אברהמי היה המום, אסף את הילדים והזמין משטרה. "כעבור שבוע משהו התהפך לי בראש. הלכתי לסיור עם שפי. ראיתי חבורה של נשים שמובילות מאבק, ואמרתי לעצמי: איך יכול להיות שאין שם גברים?". מאז הוא נוטל חלק פעיל בהובלת המאבק.

הבחירה הזאת קשוחה. לפני שנתיים איבד אברהמי את עבודתו בעקבות פעילותו לגירוש המסתננים. "המעסיקים שלי טוענים שזה לא בעקבות המאבק, אבל אני יודע שכן". הוא עבד בתחום הסלולר במשך שני עשורים, "ובשנתיים האחרונות נכנסתי ויצאתי מסמנכ"ל משאבי אנוש, כשהאמירה שלו הייתה: בוא ניתן לך מה שאתה רוצה, רק לך הביתה, עזוב אותנו. בעבודה אף פעם לא דיברתי על ההפגנות, בפייסבוק ובטוויטר אף אחד לא יודע איפה אני עובד. בכל זאת הם התעקשו".

איך זה לא שבר אותך? כל אדם רוצה קודם כול להביא לחם הביתה.

"אמונה. אלוקים יושב לי על הכתף ברמה הזאת שמה שקורה – קורה לטובה, ואני מאמין שתמיד יש אופציה לגדול ולא ללכת אחורה. אומנם הייתי מפונק, היו לי אוטו ומשרד ואנשים תחתיי, אבל זה לא הכול בחיים".

שפי פז (68) נכנסת לחצר עם הקורקינט החשמלי. היא לא מתניידת בדרום תל אביב ברגל. פז היא סדין אדום בעיני המסתננים, מושכת אש וקללות, והכול יכול להתלקח ברגע. היא יודעת שאם משהו יקרה היא לא תוכל להימלט ברגל. לכן היא תמיד ממונעת.

פז אשכנזית ואברהמי מזרחי. היא גדלה בחולון והייתה שמאלנית, והוא איש ימין מאז ומעולם. היא אישה לא צעירה, בוגרת שני סבבי סרטן, והוא איש של קיקבוקס, מגן על הגב שלה בכל אשר תלך. לכל אחד הדעות שלו, אבל הם מתואמים, ועומדים יחד מאחורי 'החזית לשחרור דרום תל אביב'. אחרי גירוד קל של פני השטח, השניים מגלים שלקח להם זמן לבנות את האמון ההדדי. המאבק במסתננים ובגופים שמסייעים להם קשור אצל אברהמי וחבריו בתחושות ההתנשאות והגזענות שמשדרים כלפיהם אנשי השמאל. פז, שהייתה בשמאל, מאשררת את התחושות האלה בצער. "לקח לי המון זמן להבין את הכעס, אבל היום אני מחוברת מאוד לכאב הזה".

כשהגיעה לכאן ממרכז העיר, היא הייתה צריכה למצוא מסגרת חינוכית לבן שלה. כך נחשפה לרמה הירודה של בתי הספר בשכונה, ולגזענות שעדיין קיימת כלפי שכונות הדרום. היא לא הכירה את זה קודם. "הקיפוח הוא בתשתיות, בתוכניות הלימודים, ביחס לתושבים. ראש העיר רון חולדאי בונה כאן גינות, ובשכונת התקווה הוא כל הזמן עושה אירועים, אבל תושבי דרום תל אביב אינם רצויים בעיר הזאת. פעם הייתי מתווכחת עם דורון והחברים שלו על תחושת הקיפוח העמוקה, היום אני יודעת מה היו ההזדמנויות שלהם".

"את רואה כמה משקיעים בילדי המסתננים", אומר אברהמי, "את רואה את חולדאי עורך להם התרמה, מגייס את כספי המענק עבורם". ילדי המסתננים נהנים מחלוקת תלושי מזון, מעמותות שתורמות להם תיקים לקראת החזרה לבית הספר ועוד. אברהמי רואה את כל זה בעיניים כלות. "את אותה השקעה היה אפשר להשקיע בילדי דרום תל אביב, וזה הכעס הכי גדול שלי. אנחנו לא מעניינים אף אחד. הם מסוגלים להכיל את המסתנן, אבל לא את היהודי מדרום תל אביב".

פז מוסיפה: "תסתכלי על העמותות למען המסתננים. כמעט כל עורכי הדין שפועלים למענם הם אשכנזים שלא גרים פה. בשנת 2013-­2014, כשכל השמאל התגייס למען המסתננים, ואני הייתי עמוק בתוך המחנה הזה, ניסיתי לגייס את השמאל לתמוך באנשי השכונות. דיברתי עם אנשים ממפלגת העבודה, בוז'י הרצוג, איציק שמולי. אמרתי להם: תקשיבו, יש לכם הזדמנות של פעם בחיים להיכנס לשכונות. אנשים כאן נואשים, הם ילכו אחריכם. הם אמרו: לא, אנחנו רוצים שתחיו יחד בהרמוניה".

אברהמי מניד בראשו. "אני לא מכיל את המסתננים, נקודה. אני לא באמת רוצה אותם בקיבוצים או בצפון תל אביב, אבל אני יודע שאם הם יהיו שם, הם לא יישארו שם דקה, כי השמאלנים - אלה שלא מסוגלים להכיל את החרדים - בטוח לא מסוגלים להכיל את המסתננים". פז מזכירה את המקרה של יוצאי אתיופיה שהוזמנה להם ניידת משטרה רק משום שישבו על ספסל בצפון תל אביב. שניהם מזכירים שבשכונת צהלה, מקום שבו הם מרבים להפגין נגד נשיאת בית המשפט העליון, יש חברת שמירה פרטית. "ברגע שהם רואים מישהו קצת יותר כהה מאשכנזים", מתאר אברהמי, "הם שואלים אותו מה הוא עושה כאן. כשהסתובבתי שם פעם שאלו אותי מה אני עושה פה. אמרתי, מה, לא מסתדר לכם? בסוף מתברר שמי שפחות גזען ומי שיותר מקבל, זה לא מי שמדבר כל הזמן על סובלנות, אלא הצד השני".

בשכונות הדרום יש אומנם קבוצות של אנשי שמאל שהגיעו לגור שם והם תומכי מסתננים, אבל פז מסבירה שהם חיים ליד המסתננים, ולא איתם. "אני עוברת כל הזמן ליד בית הקפה השכונתי השמאלני, ואני מצלמת בעיניים. אני מחכה ליום שבו אראה שולחן שיושבים בו ישראלים ואפריקנים. זה לא קורה. אין באמת חיים משותפים". מי שחיה עם המסתננים בעבר היא פז עצמה. "היה אז מספר סביר של מהגרים, ורובם היו חוקיים. היה לנו טורניר כדורגל, הייתי באה להטבלות שלהם, הזמנתי אותם לחגים, הסתרתי אצלי בבית אנשים שרשות ההגירה הגיעה לגרש. בתקופה ההיא הם שמרו על החוק, כי ידעו שאחרת יוכלו לגרש אותם. היום הם יודעים שלא ניתן לגרש אותם, ולכן הם עושים מה שהם רוצים".

הלב בחר לעבור צד

שפי פז נולדה בפולין ועלתה בעליית גמולקה בגיל 4. "גרנו במעברות והתחלנו להתקדם לאט לאט - דירת חדר, דירת חדר ורבע. עולים חדשים. לא עשו לנו הנחות. לא אהבו ניצולי שואה בארץ שלנו". שנות הנעורים עברו עליה בחולון. שמוצניקית, שהמרד שלה היה הערצה לגאולה כהן ולאנשי הלח"י. פז הייתה פעילה מאוד במרצ, בעיקר משום שהשמאל היה זה שהגן על זכויות קהילת הלהט"ב שאליה היא משתייכת. "זה מה שהיה הכי חשוב לי בחיים אז, וכשאת נמצאת בקבוצה הזאת הכול שמאל, גם הדעות הפוליטיות". כשהגיעה לדרום תל אביב, חשה שקיבלו אותה באופן מלא. "כאן מצאתי בית. היה פה משהו באווירה, בערבות ההדדית, בקבלה". אבל כשאוכלוסיית המסתננים החלה להשתלט על האזור, פז החלה לשנות כיוון. "במשך תקופה ניסיתי להילחם נגד זה בלי לשנות את העמדות הפוליטיות שלי. אני בעד זכויות אדם, אבל קודם כול בעד זכויות האדם שלי, של הבן שלי, של השכנים שלי".

פז כבר סיפרה בכמה הזדמנויות על ההפגנה שחוללה אצלה את השינוי. זה היה לפני כשמונה שנים, אחרי שמישהו משכונת שפירא זרק בקבוקי תבערה על בתים ועל גן ילדים של מסתננים. איש לא נפגע. באותו אחר צהריים התארגנה הפגנה למען המסתננים, ומולה הפגנה של אנשי השכונה. פז הגיעה כדי להרגיע את הרוחות.

"אני מגיעה לכיכר החמודה, הקטנה. מצד אחד עומדים השמאלנים, כולם צעירים, לבושים יפה, עגילים באוזן, גיטרה, מחזיקים שלטים 'שפירא נגד אלימות', 'הלאה הפשיזם' ו'Refugees are welcome'. זה השלט שהרג אותי. בצד השני עמדו נשות השכונה. נראות כמו שהן נראות, נשמעות כמו שהן נשמעות, צורחות כמו שהן צורחות. בצדדים עומדים מסתננים שבוכים. ואני מסתכלת ורואה שהלב שלי עם נשות השכונה. חזרתי הביתה מההפגנה הזאת מאוד מאוד מעורערת, כי ידעתי שזהו, אני צריכה לעבור צד".

בערך באותה תקופה הוזמנה פז בפעם הראשונה לוועדת הפנים של הכנסת. "יושבות שם מיכל רוזין, תמר זנדברג וחברותיהן, ומאחורינו יושבת קבוצה של נשים מבוגרות משכונת התקווה, וכל הח"כיות מזלזלות בהן. היה לי נאום מוכן נגד הממשלה, אבל שמתי אותו בצד, וכל הדברים שלי היו נגדן. אמרתי שבמשך שנים הייתי חברת מרצ, והיום אני לא אתקרב אליהן. יצאתי מהישיבה, כשבראש שלי אני עדיין שמאל, ואני רואה את מירי רגב מחייכת, את גדעון סער מבסוט ואת כל התקשורת הימנית חוגגת עליי". אז החלה פז להיפגש עם אנשים שהיו עד אז מוקצים מבחינתה - אנשי ימין. "אמרתי וואו, אלה אנשים אינטליגנטים. עברתי תהליך. אני לא יודעת אם זו חזרה בשאלה או חזרה בתשובה. כנראה חזרה בתשובה".

התהליך הזה הביא איתו גם דחייה מצד חבריה בשמאל. הם תקפו אותה וניתקו איתה קשרים בשל הבחירות שלה. "חברות שלי אמרו: אנחנו לא מוכנות לדבר איתך, את פשיסטית. זה היה תהליך ארוך, ויש דברים שאני עדיין לא סגורה עליהם. לקח לי המון זמן לומר לעצמי שאני ימנית. את יודעת כמה קשה לאיש שמאל להגיד 'אני ימני גאה'? אבל החלטנו שאנחנו ימנים ולא מתנצלים. אנחנו מביאים ימין אחר. אני באה ממקום שאני קמה בבוקר ואני חלק מהקבוצה הנאורה והצודקת".

גז פלפל בנוהל

אני מבקשת מהשניים לתאר קצת את היומיום בשכונות שלהם, והם מספרים על תחושת נרמול הפחד. הגיוני וטבעי ללכת עם גז פלפל ברחוב, הגיוני וטבעי לעקוף רחובות מסוימים. הפחד הוא שמישהו יתעצבן עליך פתאום, שתיקלע בטעות לקטטה בין שיכורים. אנשים כבר לא עושים סיפור מזה שהם חטפו מכות, מגלה פז. אבל הפשיעה, לפחות מבחינתם, היא לא כל הסיפור.

"בכל האזור נשאר בית ספר יהודי ורבע", מסבירה פז. "זה הולך ככה: ילדי המסתננים נכנסים לבית הספר קצת, ואז עוד קצת, ואז הם ממלאים חצי כיתה, והישראלים בורחים כי אי אפשר ללמוד באלימות הזאת. לאחרונה הגיעו תושבים חדשים לשכונת שפירא, יפי נפש, מאלה שלא מסכימים שהגננת תשלח ביום העצמאות מתנה לחיילים מהילדים. הם באו לעירייה ואמרו: אנחנו רוצים גן משותף ישראלי־אפריקני, מתוך אידיאולוגיה. עשו גן של 15-15. כעבור חודשיים אנחנו רואים מכתב של ההורים לעירייה, שהם דורשים להכפיל ולשלש את מספר הסייעות, כי יש אלימות נוראית בגן. בסוף הכיתה התפרקה והסיפור נכשל טוטאלית. יש למסתננים 50-­60 כיתות גן, ארבעה בתי ספר שלהם ועוד חצי, והולכים לבנות להם עוד בית ספר. יש הורים חילונים לגמרי ששולחים את הילדים שלהם לבתי ספר דתיים. אבל גם את בית הספר הדתי בשכונת שפירא מנסים לייבש עכשיו, כדי להפוך אותו למעורב יהודים-זרים".

פז מנסה לעשות סדר בעובדות. נתונים מדויקים על מספר המסתננים אין לה, והיא ואברהמי לא משוכנעים שלמישהו יש בכלל נתוני אמת. 20,000? 30,000? הם כן יודעים לספר שמרבית המסתננים מגיעים מאריתריאה. מה שקובע אם אדם הוא פליט, כלומר אם הוא זקוק למקלט מדיני או לא, הוא השאלה אם במדינה שממנה נמלט הוא נתון בסכנת מוות. זה קורה במדינות שיש בהן מלחמות, למשל. באריתריאה אין מלחמה. קיים בה שלטון דיקטטורי, וישראל מקיימת איתה יחסים דיפלומטיים.

"שליט אריתריאה מצא פטנט. 45% מהתל"ג של אריתריאה מבוסס על כספי מהגרים: גם הכסף שנשלח מהמהגרים למשפחות, וגם כל אזרח אריתריאי מחו"ל חייב לשלם למדינה שני אחוזים מהכנסותיו. נשיא אריתריאה הודיע שהוא מקבל בחזרה נתינים שרוצים לחזור, אך הוא מסרב לקבל מגורשים. אי אפשר להוריד אריתריאי בנמל התעופה באסמרה נגד רצונו. המשמעות היא שאי אפשר לגרש אריתריאי שישב בכלא וגמר לרצות את עונשו. אנחנו תקועים עם הפושעים שלהם. אי אפשר לגרש את מי שמקבל משכורת מאריתריאה, ויש כאן כאלה. את גם לא יכולה לגרש אנשים שבקשת המקלט שלהם נדחתה". פז משוכנעת שנתניהו יכול לנסוע לאריתריאה, מדינה ידידותית אמרנו, ולסכם עם השליט על מתווה שיאפשר את החזרת המסתננים לארצו.

ארגוני הסיוע לפליטים טוענים כי אם האריתריאים יוחזרו לארצם, הם ייכנסו מייד לכלא או שייגזר עליהם גזר דין מוות. על כך אומרת פז: "כשהייתה תוכנית הגירוש, היא הייתה מיועדת רק לרווקים, לאנשים שאינם הורים לילדים, ורק למי שבקשת המקלט שלו נבדקה ונדחתה. כאלה שבכל מדינה אחרת ברור שלא היו קולטים אותם. אבל העמותות הוציאו על זה קמפיין שואה. היו לי עדויות מרואנדה, מאוגנדה ומאריתריאה, של מסתננים שחזרו והכול סבבה. אבל אף אחד לא הסכים לפרסם את זה, חוץ מערוץ 20".

ברקע נמצאת התחממות היחסים בין ישראל לסודן, שמוכחשת בינתיים, אולם עשויה להיות בשורה של ממש מבחינת היכולת להחזיר את מסתנני סודן לארצם. כיום מוגדרת סודן מדינת אויב, ואין להחזיר פליט למדינה כזאת. ייתכן שבקרוב המציאות תשתנה.

אבל לאברהמי ופז יש מעט מאוד אמון במערכת. הם היו מעורבים במתווה הגירוש שממנו נסוג נתניהו. מייד לאחריו צצה תוכנית האו"ם למסתננים, וגם היא בוטלה בלחץ הימין. "אחר כך הבאתי לנתניהו תוכנית שיש בה הפעלת לחץ כלכלי", מספרת פז. "הוא אמר: אני אוהב את זה, צריך שאריה דרעי יאשר. אבל דרעי ביטל את זה. הם הרימו ידיים, השלימו עם זה שהמסתננים יישארו כאן, ומאז רק נותנים להם הקלות".

הזדמנות נוספת שהוחמצה היא הקורונה: המסתננים איבדו את מקומות העבודה ונכנסו למצוקה כלכלית, והשמיים עוד היו פתוחים. במקום לעודד אותם להגר מכאן, המדינה שחררה את הכספים שנחסכו עבורם במסגרת 'חוק הפיקדון' ושהיו אמורים להשתחרר רק במקרה שיעזבו את הארץ. אברהמי, פז וחבריהם ספרו עוד מפח נפש בשרשרת האכזבות.

עוברים לצייר גרפיטי בגיר

לחיה השמאלית של פז מקושטת בשתי שריטות אדומות ולא ממש אסתטיות, מזכרת מעימות עם מתנדבת של אחת העמותות למען המסתננים. פז מסבירה שכבר שנתיים אין ממשלה מתפקדת, אין שום יכולת להשפיע וליזום הצעות חוק, וזה משפיע על דרך הפעולה של 'החזית', שמגיעה לעיתים לעימותים שמסתיימים בשריטות מהסוג הזה.

"אנחנו לא יכולים לגרש אותם", אומרת פז, "וכרגע, עד שיהיה פה איזשהו שלטון, אנחנו רק יכולים לייצר אווירה של 'אתם לא רצויים', ואת זה אנחנו עושים כל הזמן. אנחנו גם דואגים שהנושא יהיה על סדר היום הציבורי. בניגוד לעמותות הסיוע, שרוצות לבנות בית ספר ולקדם כל מיני נושאים בשקט, כשלא שמים לב, אנחנו רוצים לדאוג שזה יהיה כל הזמן על סדר היום. את זה אנחנו עושים במחאות בודדים שנמצאות תמיד על קו התפר בין חוקי ללא חוקי. זה הרבה פעמים פרובוקטיבי, אבל זה עובד".

"אנחנו יודעים שנשלם על זה מחיר, ואנחנו משלמים", מוסיף אברהמי, ופז מסבירה: "ככה אנחנו דואגים שהסיפור יישאר בכותרות, שזה ירגיז מספיק אנשים, ואז את באה ועושה כתבה יותר מעמיקה".

אחת הדרכים מחוללות ה'באז' שהחלו השניים לנקוט במאבקם, פשוטה להפליא: ריסוס גרפיטי על קירות. מה שעובר תחת הרדאר המשטרתי והמשפטי דבר יום ביומו, הופך לאירוע פלילי כשמדובר בפז ואברהמי ובנושאי המחאה שלהם. פז עומדת למשפט בגין גרפיטי שריססה על משרדי האיחוד האירופי, ולמשפט נוסף, יחד עם אברהמי, בגין גרפיטי שריססה על קיר ביתה של נשיאת העליון, השופטת חיות. כתב אישום הוגש נגדה גם בשל גרפיטי ישן נגד מסתננים שריססה בגינת לוינסקי. "אנחנו מושתקים ברמות שלא ייאמנו, אנחנו חסומים ברשתות. עברנו לגרפיטי כדי להתגבר על ההשתקה, אבל אנחנו עומדים למשפט על זה. תביני שלעמוד למשפט על גרפיטי בגינת לוינסקי, זה כמו לעמוד למשפט על זריקת שקית זבל בחירייה". אבל הם מתכוונים לעשות קרקס מהמשפט המיועד. בינתיים הם עברו לכתוב גרפיטי בגירים. אברהמי מגחך: "אני מאמין שגם על זה ימצאו משהו, העבדת יתר של עובד הניקיון או משהו".

הפרובוקציות שלהם, המופנות כלפי קהילת המסתננים ופעילי עמותות הסיוע, לא תמיד נעימות לעין ולאוזן. זה כולל להוציא מצלמה ולצלם, להפריע לפעמים לטקסים משפחתיים או דתיים, להתגרות בקבוצה של ילדים או בפעילות של עמותות. זוהי דרך מאבק שלא קל לבחור בה, שבונה תדמית קשוחה, פרועה, מחרחרת ריב. אבל אברהמי ופז מרגישים שמדובר במאבק מול כוחות גדולים מאוד.

"כשהתחילו את המאבק פה, השמאל מייד מיתג את המאבק כגזעני", מספרת פז. "המאבק לא היה גזעני אז, והוא לא גזעני היום. השמאל רוצה שהם יהיו פה, שהם יהיו עבדים שלהם, שהם יאיימו על תפיסת הלאום, שהם ישנו את מדיניות ההגירה - אבל לא רוצים לשלם מחיר. זה שמאל קלאסי. אם הם היו מגלים איזושהי אמפתיה למאבק שלנו, הם היו צריכים לקחת אותם לאזורים שלהם, כי הם עדיין רוצים אותם כאן. לכן מייד בהתחלה מיתגו את המאבק שלנו כ'גזענים, פשיסטים, בבונים', ואחר כך הגיע גם ה'נאצים'. זה קל ונוח. זה יוצר דמוניזציה, אתה לא צריך להתמודד עם טיעונים".

פז מודה שהגידופים האלה השפיעו עליה. "חלק מההקצנה שלי כרוך בדמוניזציה. כשכל הזמן אומרים עלייך 'נאצית', 'חלאת המין האנושי', 'אישה רעה' - את מגדלת עור של פיל. בשנה-שנתיים הראשונות הייתי בוכה בלילה. למה קוראים לי ככה? למה אני נאצית? היום זה מאבק על כל המדינה, אבל אז נאבקתי למען נשים זקנות, שלא יתלשו להן שרשראות מהצוואר. מהר מאוד את מבינה שאת לא יכולה לשנות את זה, ממציאים עלייך סיפורים ולכי תוכיחי שזה לא קרה".

פז ואברהמי החליטו שהם לא מוחלים יותר על הקריאות האלה, והם תובעים לדין את מי שמכנים אותם כך. רק לאחרונה זכתה פז בתביעת לשון הרע נגד עיתונאי 'הארץ' שכינה אותה "ניאו־נאצית". אולם לעומת התוקפים משמאל, השניים מספרים על גלי תמיכה רחבים מכיוונים אחרים. "שלא תביני לא נכון", אומרת פז, "יש לנו תמיכה עצומה בעם. אין מקום שאנחנו הולכים אליו ולא מקבלים תמיכה".

אברהמי: "להערכתי 75% מהעם תומכים בנו".

כבר שלוש שנים מקיימים השניים הפגנות בצפון תל אביב מול ביתה של נשיאת בית המשפט העליון, אסתר חיות. מספר המשתתפים הנמוך נע בין 100 ל־300, והמשטרה לא תמיד אוהבת את קיומן של ההפגנות. המחאה מופנית כלפי החלטות שופטי העליון, שבאופן עקבי זה שנים מקבלים פסיקות בענייני המסתננים לטובת צד אחד ידוע מראש, והנפגעים בחיי היומיום, גם ברמת הסיכון האישי, הם תושבי דרום תל אביב. לאחרונה, אגב, הם ניסו להשתתף גם בהפגנות השמאל בבלפור נגד נתניהו, בשל מדיניותו בנושא המסתננים, אולם מפגיני השמאל והמשטרה לא אהבו את נוכחותם שם.

אתם מדברים על תמיכה רחבה מהעם, אבל לא רואים את זה בהפגנות שלכם. לא כאן, ולא מול ביתה של אסתר חיות מדי מוצאי שבת.

פז: "בואי נדבר על המגזר שלך, למה הוא לא מגיע להפגנות".

אברהמי: "יש במאבק כל כך הרבה דברים שאמורים להתאים לציבור שלכם, כל כך הרבה עקרונות מתאימים לעמדות שלכם. למה אתם לא באים?".

פז: "אלה לא רק הם, זה גם הימין הליכודי. אנשים לא יוצאים מהבית".

העמותות כנראה עושות עבודת יח"צ טובה. אנשים לא באים להפגין נגד המסתננים בשל תחושה שהם אכן ראויים לרחמים, ולא רק בגלל הקושי לצאת מהבית להפגנה.

אברהמי: "אלה לא רק העמותות, זה יותר גדול מזה. אלה ממשלות זרות, זה האיחוד האירופי שמזרים לפה כסף במשאיות, שרוצה להשריש אותם פה כדי לשנות את הצביון של המדינה, כדי שבבחירות הבאות הכול ישתנה. הם רוצים לאזרח אותם".

אבל גם אנשי השכונה שלהם כבר לא מגיעים להפגין. רבים מהם עברו דירה לשכונות אחרות, ומי שנשאר מיואש או נרתע. "הם מיואשים. הם שבורים", מספרת פז. "יש כאלה שלא רואים, נסגרים בד' אמות שלהם, משתדלים לא לדעת, לא לשמוע ולא לראות. ויש כאלה שרואים, מתפוצצים ופוחדים.

"המוטיב השולט בשיח שלי עם תושבים שעוד כואב להם זה פחד. אנחנו הרי גרים עם המסתננים דירה מול דירה. הפחד השני הוא הפרנסה. יש כאן המון עובדי עירייה שהבהירו להם שמי שמשתתף במחאות, עף מהעבודה. והפחד הגדול ביותר הוא מהמשטרה. צריך לגדול בשכונות כדי להבין את זה. ילדים פה עם תיקים מגיל 10. יש פה פרופיילינג על כלום. הם חוששים".

אברהמי: "משטרה שרוצה להיטפל למישהו ולחסל אותו, אין לו סיכוי מולה. כמות ההטרדות שאנחנו עוברים לא נתפסת. כמות הניידות שמסתובבות לנו מסביב לבית היא מטורפת".

"הם מפחדים שנבעיר את השטח", מעידה פז. "הם לא מפחדים שנזרוק בקבוק תבערה על מישהו. זה לא יקרה. מספיק שאנחנו מגיעים למקום ומוציאים מצלמות - תוך רגע יש מהומה. המשטרה רוצה שקט".

לנצח למען הילדים והזקנה ממול

כשבוחנים את המציאות בדרום תל אביב, אין הרבה מקום לאופטימיות. אבל פז ואברהמי מאמינים שיהיה טוב. "אני יודע שבסוף אנצח", מבטיח אברהמי. "בנובמבר משטרת ישראל עשתה לי מסע הפחדה מטורף כאן. הם הרביצו לי ולאשתי. פתחו לה תיק על תקיפת שוטר והביאו אותה לתחנת המשטרה אזוקה, רק כי היא צילמה איך עצרו אותי באלימות. אבל כשאני קם בבוקר ורואה את הילדים שלי אני יודע שאנצח, למענם ולמען הזקנה שגרה לא רחוק מכאן".

פז מצטרפת: "אני מאמינה גדולה בכוח החיות של העם היהודי. אני מאמינה שעם שהחזיק מעמד כל כך הרבה שנים, קם לתחייה והקים את המדינה, יתעשת מתישהו. שהציונות הדתית שיושבת בהר וחושבת רק על עצמה, תתעורר יום אחד. בכל פעם כשכבר התייאשנו מהמאבק, קרה משהו שעורר אותו בחזרה. מתישהו זה יקרה". כשאני כבר כמעט קמה להיפרד, היא שואלת בחיוך: "איך אנחנו? מזכירים את המתנחלים בראשית ימיהם? תראי איזו הצלחה יש להם. כנראה שבעם היהודי צריכים לקום אחת לכמה זמן אנשים עם מסירות נפש".

בתגובה לטענות שהעלו פז ואברהמי לגבי תפקודו של ראש העיר בנושא המסתננים, נמסר מעיריית תל אביב: "תופעת הזרים באזור התחנה המרכזית נוצרה על ידי ממשלת ישראל, שהביאה אותם לשם באוטובוסים אחרי שהם נתפסו חוצים את הגבול. עיריית תל אביב-יפו מתמודדת לבדה עם האתגר העצום של טיפול בעשרות אלפי בני אדם ללא מעמד, תוך שיפור מתמיד באיכות החיים של הציבור הישראלי המתגורר במקום ושמירה על החוק והסדר. כל שאר הטענות אינן ראויות לתגובה".

פניות 'בשבע' אל משטרת ישראל ואל רשות האוכלוסין וההגירה לקבלת תגובה, לא נענו.