הסייענים כבר שבו להתגורר בחיפה, ובעוד שנתיים וחצי גם המחבל. הפיגוע בקו 37 בחיפה
הסייענים כבר שבו להתגורר בחיפה, ובעוד שנתיים וחצי גם המחבל. הפיגוע בקו 37 בחיפהצילום: רונן לידור, פלאש 90

17 שנים חלפו מאז הפיגוע הנוראי בקו 37 בחיפה, שגבה את חייהם של 17 נשים, גברים ובני נוער. בשעות הצהריים של 5.3.2003 עלה על הקו מחמוד עמדאן סלים קוואסמה, סטודנט בן 20 מהטכניון, ופוצץ את עצמו בתוך האוטובוס.

קוואסמה לא הגיע לבדו לזירת הפיגוע. הוא נעזר בשני אחים ערבים־ישראלים תושבי חיפה. האחד היה קטין בזמן הפיגוע ועל כן שמו אסור בפרסום. הוא נידון לשמונה שנים בכלא. לעומת זאת, האח הגדול, מוניר רג'בי, נידון למאסר עולם שנקצב אוטומטית ל־20 שנה.

בחודשים האחרונים הבינו המשפחות השכולות של קו 37 שרג'בי, שעתיד להשתחרר מהכלא בעוד שנתיים וחצי, צפוי לחזור ולגור בשכנות אליהם, כך שהם עלולים להיתקל בו ברחוב. בעקבות הגילוי החליט יוסי צור, אביו של אסף צור הי"ד, לצאת למאבק כדי למנוע זאת. "אחד הסיוטים הכי גדולים שיש לנו זה שיום אחד אנחנו נלך לטייל בקניון או שנשב במסעדה, נראה את רג'בי מסתובב עם חיוך זחוח על הפנים והוא יתיישב מולנו", מספר צור ל'בשבע'.

זה משהו שבאמת יכול לקרות או שמדובר בחשש רחוק?

"לא מדובר בחשש רחוק בכלל. האח של רג'בי חזר לגור בחיפה אחרי שהשתחרר מהכלא והוא עובד היום כנהג משאית באזור הצפון, מוביל סחורות מחיפה למעבר הגבול עם ירדן. נכון לעכשיו שום דבר לא מונע ממוניר לחזור לחיפה. זה משהו שלא נוכל לעמוד בו. העניין הוא שזה לא קורה רק אצלנו, זו תופעה שיכולה להתרחש בכל מקרה שבו מעורב מחבל ערבי־ישראלי. לפני 30 שנה נרצח אבי אושר, חקלאי מבקעת הירדן. הרוצח שלו, שריף חסן אבו דחילה, היה פועל שלו שעבד איתו 15 שנה. הוא שוחרר ב־2013 במסגרת הפעימות שנעשו בשביל אובמה. הוא חזר להתגורר בכפר שבו גר לפני כן, סמוך למושב שבו התגורר אושר, וב'מענק השחרור' שהוא קיבל מהרשות הפלשתינית הוא קנה טרקטור ועובד כיום אצל חקלאים ישראלים בבקעה, באותו מקום ממש שבו הוא רצח את אושר. מחבל אחר, כרים יונס, אמור להשתחרר בחודשים הקרובים ולחזור לבית שלו בכפר עארה, וזאת אחרי שהוא רצח את החייל אבי בלומברג מזכרון יעקב הסמוכה. אלה רק דוגמאות שקרו, קורות בימים אלה וימשיכו לקרות אם לא נמצא דרך לעצור את זה".

"לא פחות חמור מנפגעות עבירות מין"

כדי למנוע מהמציאות האבסורדית הזאת להתרחש, החל צור לקדם חוק שנועד לאסור על מחבלים להתגורר בקרבת משפחות הקורבנות. מי שמקדם את החוק בתוך המשכן הוא חבר הכנסת מטעם הליכוד, האלוף במיל’ עוזי דיין. הצעת החוק כבר גובשה, ותונח בקרוב על שולחן הכנסת. בדברי ההסבר לחוק נכתב כך: "החוק מאפשר לבית המשפט להורות על הטלת מגבלות על כל מחבל שביצע את עבירת הטרור בהיותו בגיר והורשע בה, אם סבר כי ייגרם נזק נפשי של ממש לקורבן העבירה אם המחבל יתגורר בקרבת מגוריו או יעבוד בקרבת מקום עבודתו".

"החוק למעשה מתבסס על חוק דומה שקיים כיום בכל הקשור לפגיעות מיניות”, אומר צור. "החוק ההוא אומר שנפגע או נפגעת עבירת מין יכולים לדרוש הרחקה של העבריין מהיישוב שבו הם מתגוררים. מטרת החוק, כפי שהמחוקק קבע בעצמו, היא להגן על נפגע עבירה ולמנוע נזק נוסף שעלול להיגרם לו מהיתקלות תדירה בעבריין המין שפגע בו. זאת הלשון של החוק, ואנחנו רוצים שאת אותו חוק בדיוק יחילו על משפחות שכולות ומחבלים. לא המצאנו את הגלגל, ואין שום סיבה שזה לא יעבור".

"המערכת בכלל לא מודעת לכך שהתופעה הזאת קיימת", אומר עו"ד מיכאל ליטווק, היועץ המשפטי של ארגון 'בצלמו'. "זה חלק מתוך תופעה נרחבת יותר של האופן שבו המערכות מתייחסות למשפחות השכולות. המערכת לא רואה את המשפחות השכולות כגורם שצריך להתחשב בו, בעוד כשמדובר במשפחות המחבלים, אנחנו רואים מאמצים כבירים מצד השופטים להתחשב בהם. זאת מציאות אבסורדית, שרק בגללה אפשר למצוא משפחות שכולות שנאלצות לראות מפעם לפעם את המחבל שרצח את יקיריהן".

היחס שעליו מדבר ליטווק אינו תופעה חריגה, ולמעשה מרבית המשפחות השכולות סובלות ממנו. בין היתר המשפחות נאלצות לשמוע עדכונים על המשפטים שמתנהלים נגד רוצחי יקיריהם דרך התקשורת, על עסקאות הטיעון הם יודעים רק בדיעבד וכמעט שלא יכולים להשפיע עליהן, ומעל לכול, בית המשפט ממעט לתת למשפחות הזדמנות להיות צד למשפט ולהשמיע את דבריהן בדיונים. לעומת זאת, משפחות המחבלים מקבלות במה נרחבת במשפט, סיוע מתמיד מארגונים דוגמת המוקד להגנת הפרט, והתחשבות מצד השופטים, כמו בפסק הדין נגד הריסת בית המחבל שרצח את עמית בן יגאל בגלל פגיעה במשפחת המחבל. המוקד להגנת הפרט אף ביקש מבית המשפט למנוע ממשפחות שכולות להופיע בדיונים.

החוק - צעד ראשון

אחד המקרים המבליטים את התנהלות בתי המשפט כלפי המשפחות השכולות הוא סיפורה של דבורה גונן, אמו של דני גונן הי"ד שנרצח במעיין שקרוי כיום על שמו. כשדבורה דיברה במהלך דיון בבג"ץ, השתיקה אותה הנשיאה דאז מרים נאור בעקבות ביקורת שמתחה על בית המשפט, ואמרה: "גם למשפחות שכולות יש גבול למה שאפשר לומר".

"כשהגעתי לבג"ץ האמנתי מאוד במוסד הזה”, מספרת גונן, "חשבתי שמטרתו באמת לעשות צדק. אבל ככל שעבר הזמן הבנתי שזה לא ככה. לדיון המדובר הגעתי רק בגלל שארגון 'אלמגור' עדכן אותנו שהוא בכלל מתקיים, כי אף אחד מהפרקליטות לא חשב שצריך לעדכן אותנו בנושא. הדיון ההוא הוציא אותנו מדעתנו. כולו נסב על מה יקרה אם בטעות החלון הלא נכון יישבר, מי יפצה את משפחות המחבלים ודברים כאלה. שום שיח עם המשפחות השכולות שהיו שם או התייחסות אלינו. לפעמים השופטים עושים טובה ונותנים למשפחות כמה דקות לדבר אל בית המשפט. אני נעמדתי לדבר ואמרתי שהנרצחים הפכו לשקופים. הפכתם את הקורבנות לאשמים. אני שומעת כמה המשפחות של המחבלים מסכנות, אנחנו לא? כשאמרתי את הביקורת הזאת נאור עצרה אותי ואמרה שעם כל הכבוד לזכות הדיבור שלי כאם שכולה, גם לי יש גבול למה שמותר לומר. לא ביקשתי להיות אם שכולה. זאת לא זכות, אלא עונש וסבל שאנחנו סוחבים איתנו כל השנים".

האירוע הזה הוביל את גונן, יחד עם שורה של משפחות שכולות נוספות, להקים את פורום 'בוחרים בחיים'. "היינו שמונה משפחות שהבינו שצריך לשנות את הגישה כלפי המשפחות השכולות, וזאת כדי למנוע את המשפחה השכולה הבאה. אני מרגישה שכיום אני נלחמת למנוע את הנרצח הבא יותר מאשר רבים אחרים במערכות השונות, וזה קשה וכואב. לשנות תפיסת עולם של מערכות שלמות זה מאבק קשה, והוא לא היה צריך להיות ככה. למה אני צריכה להילחם כדי שאוכל להשמיע את הקול שלי בבית המשפט? למה אף אחד לא חושב שיש לנו הזכות להיות חלק בלתי נפרד מההליך הזה ושיתחשבו בעמדתנו? למה מתחשבים במשפחות המחבלים בעוד מאיתנו מתעלמים?" אומרת גונן.

"אם נחכה שבית המשפט יואיל בטובו לשנות את הגישה, כנראה לא נגיע לשום מקום, והדרך היחידה בפועל לשנות את המציאות הזאת היא חקיקה”, מסביר ליטווק את הצעד האחרון. "חוק ההרחקה הוא הראשון כמובן, אבל צריך לחוקק חוק נוסף, שיחייב את הפרקליטות לערב בכל שלב את המשפחות השכולות - בדיוק כמו שקורה במשפט הפלילי הרגיל. משום מה דווקא את עבירות הטרור החריגו בנושא, וזה חייב להשתנות".

בטרם פנו לאפיק החקיקתי, ניסו ב'בצלמו' לפנות ליועמ"ש ולמשרד הביטחון על מנת שהם בעצמם ישנו את הנהלים ויובילו לשינוי ביחס כלפי המשפחות השכולות. כבר בשנת 2018 כתב היועמ"ש אביחי מנדלבליט שדרישת המשפחות הגיונית ויש למצוא דרך ליישם אותה, אבל זה יתאפשר רק לאחר שתקום ממשלה מסודרת בישראל. אלא שגם עכשיו, אחרי שיש ממשלה, הנושא עדיין תקוע. "פעם אחר פעם אומרים לנו שזה נמצא על השולחן ונעשית עליו עבודת מטה”, אומר ליטווק, "אך אף פעם אין באמת התקדמות. רק השבוע פנינו בשם 120 משפחות שכולות כדי לבדוק מה קורה עם הנושא, ועדיין אין לנו תשובה שמדברת על התקדמות. גם ממערכת הביטחון אנחנו לא מקבלים תשובות בנושא. צריך להדגיש, אנחנו לא רוצים להמציא את הגלגל, אלא רק להשוות את ההתייחסות למשפחות השכולות ליחס שמקבלות משפחות ונפגעי עבירה בעבירות פליליות אחרות".